קרה לכם פעם שחבר התנהג אליכם לא יפה, ופתאום, כשהוא היה צריך מכם טובה, הוא התחיל לדבר אליכם ממש בנימוס ובחברות? מצב דומה קרה בין ה׳ לעם ישראל. העם לא שמע בקול ה׳ והלך אחרי דברים רעים, אבל כשהגיעה צרה גדולה ונעצרו הגשמים, הם היו צריכים מים בדחיפות. פתאום הם פנו אל ה׳ והשתמשו במילות חיבה כדי להשיג את מה שהם צריכים.
הם קראו לו אָבִי, כי הם ידעו שבשונה ממלך רגיל, אבא תמיד יכול למחול ולסלוח לילדים שלו. הם גם קראו לו אַלּוּף נְעֻרַי. המילה אַלּוּף פירושה מנהיג או אדון גדול, והמילה נְעֻרַי מזכירה את תקופת הנעורים של העם, כשהם יצאו ממצרים. זו הייתה התקופה שבה ה׳ בחר בהם, שמר עליהם ולימד אותם את המצוות, ממש כמו שמלמדים נער צעיר. ה׳ קיווה שמֵעַתָּה, כלומר ממש עכשיו בעקבות העונש של חוסר הגשם, הם יתעוררו ויחזרו אליו באמת ומכל הלב, ולא יקראו לו בשמות יפים רק מתוך צביעות ובגלל שהם צריכים מים.