חזון הנבואה מציג מהפך עתידי במעמדה של ירושלים ובהנהגת העולם. המציאות שבה מלכות ה' נסתרת בשמים ופועלת דרך חוקי הטבע, תתחלף בהתגלות פומבית ונסית, וירושלים תהפוך ממוקד של מלחמות למרכז רוחני עולמי המאחד את האנושות כולה [מלבי"ם].
העיר תיקרא כִּסֵּא ה', שכן השראת השכינה תשרה בה בגלוי [מצודת דוד]. התחושה תהיה כאילו ה' יושב ממש בירושלים, משגיח ומנהיג את העולם כולו באופן ישיר ולמעלה מדרך הטבע [מלבי"ם].
בעקבות גילוי זה, וְנִקְווּ – ייאספו ויתקבצו, בדומה להיקוות של מקווה מים [רש"י, מצודת ציון]. אומות העולם לא יבואו עוד לירושלים כדי להילחם עליה או לנצל את משאביה, אלא יתאספו אליה בשלום כדי לעבוד את ה' ולחלוק כבוד לעיר [רד"ק, מלבי"ם]. הכפילות בפסוק, האומר שהגויים יקוו אֵלֶיהָ ואז מוסיף שוב לִירוּשָׁלִָם, מבטאת את קריאתם של הגויים זה לזה: "נלך לירושלים" [רד"ק], ומדגישה כי ההתקבצות היא אך ורק בזכות השראת השכינה השורה בה [מצודת דוד].
כתוצאה מההכרה הכללית במלכות ה', באחדותו ובתורתו, ישראל והגויים כאחד וְלֹא־יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע [רד"ק, מלבי"ם]. באשר למשמעות המילה שְׁרִרוּת, קיימות שתי גישות עיקריות בקרב המפרשים: הגישה המרכזית מפרשת את המילה מלשון ראייה והבטה [רש"י, מצודת ציון]. לפי גישה זו, הכוונה היא למראית הלב המסיתה את האדם לעשות רע [מצודת דוד], או לראייה מעוותת המבוססת על טענות כפירה, שבאמצעותן אנשים מכחישים את חטאיהם ומשכנעים את עצמם שדרכם נכונה [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון תוקף וחוזק, תיאור של לב עקשן, חזק וקשה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].