וידוי כאוב של העם על ההשלכות ההרסניות של עוונותיהם, הממחיש כיצד בחירות שגויות מביאות לאובדן של כל עמל הדורות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה וְהַבֹּשֶׁת מתייחסת לעבודה זרה, ובפרט לפולחן הבעל. העבודה הזרה מכונה בשם זה משום שבסופו של דבר היא מביאה רק בושה וכלימה לעובדיה [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. לעומת גישה זו, יש המפרשים את המושג במישור הנפשי והחברתי ומסבירים כי "הבושת" היא תחושת הבושה השלילית המונעת מן האדם לעשות את הטוב. בושה זו באה לידי ביטוי בשני אופנים: אדם שמתבייש מלעג הסביבה ולכן נמנע מלהוכיח חוטאים או מתרשל בעבודת ה', ואדם שחטא אך מתבייש לחזור בתשובה מחשש שחבריו ילעיגו עליו [חומת אנך].
אותה בושת אָכְלָה, כלומר הביאה לכיליון והשמדה [מצודת ציון], את יְגִיעַ אֲבוֹתֵינוּ שהם פרי עמלם והרכוש שאספו בטרחה רבה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עונש זה התבטא באובדן תבואת השדה על ידי שדפון, ארבה או ביזת אויבים [רד"ק]. העם מכיר בכך שחורבן זה אינו אירוע נקודתי אלא תהליך מתמשך מִנְּעוּרֵינוּ, שכן כבר מצעירותם הם היו עדים לכיליון הרכוש בעוון החטאים [מצודת דוד, רד"ק].
ההפסד העצום מפורט בהמשך: אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם. החטא לא כילה רק את הרכוש והמקנה, אלא הביא לאבדון גם את הילדים עצמם שמתו במגפות כעונש על אותם עוונות [רד"ק, אברבנאל].