נבואה זו מציגה השוואה נוקבת בין חטאיה הגלויים של ממלכת ישראל לבין חטאיה הנסתרים והצבועים של ממלכת יהודה, על רקע תקופה של רפורמה דתית. ה' פונה אל הנביא ירמיהו ומפנה את תשומת לבו אל התנהגותם של עשרת השבטים, המכונים כאן "ישראל" [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ].
הציון כי הדברים נאמרו בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מעורר נידון בקרב הפרשנים, שהרי יאשיהו נודע כמי שביער את העבודה הזרה מן הארץ. יש המפרשים כי הנבואה נאמרה בטרם עשה המלך תשובה וטיהר את הארץ [רד"ק]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנבואה נאמרה לאחר הרפורמה של יאשיהו, ובאה לחשוף את מצבו האמיתי של העם; בעוד המלך שב אל ה' בכל ליבו, אנשי דורו עשו זאת מן השפה ולחוץ מחמת יראת המלך, והמשיכו לעבוד עבודה זרה בסתר.
פניית ה' אל הנביא במילה הֲרָאִיתָ (שנפתחת בה"א השאלה, ומשמעותה "האם נתת לב לראות" [מצודת דוד, מצודת ציון]) מעלה קושי כרונולוגי: כיצד יכול היה ירמיהו לראות את מעשי עשרת השבטים, שגלו עשרות שנים לפני תחילת נבואתו? כדי ליישב זאת, יש המבארים כי הכוונה אינה לראייה פיזית אלא לידיעה ושמיעה, או לחלופין שהנביא ראה את שארית הפליטה של שבטי ישראל שנותרו בארץ והמשיכו לחטוא [רד"ק]. גישה אחרת מציעה כי השאלה אינה מתמקדת בעצם החטא של ישראל, אלא בהשפעה ההרסנית שלו: האם ראית מה גרמו מעשיה של ישראל, שלימדה את אחותה יהודה ללכת בדרכיה ולחטוא כמותה [אברבנאל].
התואר מְשֻׁבָה המוענק לישראל מבטא מרד, שובבות והליכה אחר נטיות הלב [מצודת ציון, רד"ק], וכן מציין אומה שהוכיחו אותה וציוו עליה לשוב בתשובה [רש"י]. מילה זו מתארת תכונת נפש של חוסר יציבות, הנובעת מתאוות או משכל שהושחת. ישראל מכונה "משובה" משום שחטאה בגלוי ובפרהסיא, מבלי להתחרט ומבלי להפיק לקח מהעונשים שספגה, כאישה שובבה היוצאת מרשות בעלה לזנות בגלוי. זאת בניגוד ליהודה, המכונה בהמשך "בוגדה", שכן היא חטאה בסתר תוך העמדת פנים של יראת שמיים, כאישה הבוגדת בבעלה בצנעה ומעמידה פני תמה [מלבי"ם].
הפסוק מתאר כיצד הֹלְכָה הִיא, כלומר ישראל, בעודה על אדמתה טרם גלותה [רש"י], עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְאֶל תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן (עץ לח ורטוב [מצודת ציון]). הפועל וַתִּזְנִי (שנכתב ביו"ד יתירה בסופו במקום בה"א, במשמעות "ותזנה" [רש"י, רד"ק]) מתאר זנות דתית של עבודת אלילים ופסילים, שנעשתה במופגן ולעיני כל [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ].