קריאתו של ה׳ לתשובה נענית בתגובתם של בני ישראל, בפסוק המעצב מעין דו-שיח של סליחה וקרבה. בחלקו הראשון של הפסוק, ה׳ קורא לבנים המורדים לשוב אליו, ומבטיח: אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם. המילה אֶרְפָּה נכתבה באות ה׳ בסופה במקום באות א׳, אך משמעותה היא מלשון רפואה. הפרשנים מסבירים כי השימוש במונח רפואה כאן הוא השאלה לסליחה; כפי שמכת הגוף נרפאת על ידי טיפול, כך מכת הנפש, שהיא החטא, נרפאת על ידי התשובה והסליחה [רד"ק, מצודת ציון]. פירוש נוסף מציע כי המשמעות היא מלשון הרפיה ועזיבה, כלומר שה׳ יעזוב ויסלח למעשיהם הסוררים [ביאור שטיינזלץ].
בתגובה לקריאה זו, מצהיר העם: הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ, כלומר, הננו באנו אליך [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. באשר למהותה של תגובה זו, קיימות מספר גישות. הגישה המרכזית רואה במילים אלו הדרכה מעשית; הנביא מלמד את העם כיצד עליהם להתודות ומהו נוסח התפילה שעליהם לומר כדי לבטא את חזרתם בתשובה והכרתם בה׳ כאלוהיהם [רש"י, מצודת דוד].
לעומת זאת, גישה אחרת מציגה תמונה מורכבת ופסיכולוגית יותר של מצב העם. לפי פירוש זה, בני ישראל עונים לקולו של ה׳ הקורא אליהם מן ההרים, אך הם עצמם נמצאים בעמק של בלבול וייאוש. המילה אָתָנוּ אינה מבטאת ביאה מוחלטת ושלמה, שכן העם מתקשה להבחין בין קולו האמיתי של ה׳ לבין קולותיהם המטעים של נביאי השקר, הנשמעים להם כהד חוזר מן הגבעות. בנוסף, הם חשים שאיבדו את כל יגיעם לטובת העבודה הזרה, והבושה משתקת אותם. לכן, אף שהם מכריזים על רצונם לשוב, הם מרגישים מרוקנים מכוח, שרויים בייאוש, וזקוקים לישועה אלוהית ממרום כדי להצליח להשלים את תהליך התשובה [מלבי"ם].