הפרשנים מסכימים כי המילים וְגַם בְּכָל זֹאת מתייחסות לכך שממלכת יהודה הייתה עדה לעונש הכבד ולחורבן שפקדו את "אחותה", ממלכת ישראל. למרות שראתה את הפורענות הזו בעיניה, יהודה לא הפיקה את הלקח הנדרש ולא שבה אל ה' באמת.
ישנו הבדל מהותי בין התנהגותן של שתי הממלכות. בעוד שישראל מעולם לא חזרה בה מחטאיה, יהודה דווקא הראתה סממנים של חזרה בתשובה ושבה אל ה' פעם אחר פעם, בדומה לאישה כשרה השבה אל בעלה [מלבי"ם]. ואולם, התעוררות זו הייתה שטחית ומזויפת. הכתוב מדגיש כי החזרה לא הייתה בְּכָל לִבָּהּ כִּי אִם בְּשֶׁקֶר, כלומר תשובה מן השפה ולחוץ בלבד [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], בעוד שבסתר לבם עדיין נטו לעבודה זרה [מלבי"ם].
על רקע זה, מובא תיאור היסטורי מרתק לתקופת המלך יאשיהו. באותו דור, העם העמיד פנים של צדיקים, אך בפועל המשיך לחטוא בסתר. הם נהגו לצייר דמויות של עבודה זרה על צדן הפנימי של דלתות בתיהם, כך שחצי דמות צוירה על דלת אחת וחצי על השנייה. כאשר היו מגיעים פקחי המלך לבער את העבודה הזרה, היו התושבים פותחים את הדלתות לרווחה, וכך הסתירו את הצלמים מעיני הבודקים [רש"י]. נראה כי נבואה זו נאמרה סביב תקופת תשובתו של יאשיהו, לפני או אחרי הרפורמות שהנהיג [רד"ק].
בעקבות צביעותה של יהודה, מתברר כי ממלכת ישראל השובבה נחשבת לצדקת יותר ממנה. משום כך, הנביא נשלח לקרוא דווקא לגולי ישראל לשוב בתשובה, תוך הבטחה שה' לא יטור להם טינה לעולם וימחל על עוונם [מלבי"ם].
מבחינה לשונית, המילה בָּגוֹדָה משמשת כאן כשם תואר המתאר את יהודה. בדרך כלל, בצורת הנקבה של שמות תואר מסוג זה, האות הראשונה מנוקדת בשווא (כמו במילים "קרובה" או "רחוקה"), אך כאן המילה שומרת באופן חריג על ניקוד הקמץ של האות הראשונה, בדומה לצורת הזכר שלה [רד"ק].