מערכת היחסים בין ה' לעם ישראל נמשלת לא פעם לקשר נישואין, וכאשר העם חוטא ופונה לעבודה זרה, הדבר נדון במונחים של בגידה, גירושין וזנות. הכתוב משתמש בהלכה הידועה מהתורה כדי להציב מראה מול העם, ולבחון את שאלת האפשרות לתשובה לאחר קלקול כה עמוק.
המילה לֵאמֹר פותחת כאן טענה משפטית והגיונית המקובלת בפי כול [מלבי"ם, שטיינזלץ]. הדין קובע כי אם בעל יְשַׁלַּח, כלומר יגרש ויטרד את אשתו [מצודת ציון], והיא תינשא לאיש אחר – הבעל הראשון אינו רשאי לקחתה שוב לאישה. חזרה כזו תגרום למצב של חָנוֹף תֶּחֱנַף, כלומר תביא על הארץ אשמה, לכלוך, טומאה ותועבה [רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי הדין הזה משמש משל חריף. כנסת ישראל היא הרעיה שעזבה את בעלה, ה', והלכה לעבוד אלילים. טענת הדין השכלי היא שאם אישה גרושה אינה יכולה לשוב לבעלה, קל וחומר שעם ישראל, שחטא בעבודה זרה, לא יוכל לשוב לה' [מלבי"ם]. יתרה מכך, הכתוב מדגיש את חומרת המעשה: וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים. ישראל לא רק עזבה, אלא זנתה עם אוהבים רבים, כלומר עבדה לאלילים רבים ושונים [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל].
ביחס לסוף הפסוק, וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם־ה', קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב המפרשים:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא לראות במילים אלו קריאה מפתיעה ומלאת חסד לתשובה. למרות שהחוק היבש היה אמור למנוע את החזרה, ה' קורא לישראל לשוב אליו ומבטיח לקבלם [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ]. ההסבר לאפשרות זו טמון בכך שישראל מעולם לא "נישאה" באמת לאלילים אחרים. הקשר לעבודה הזרה היה שטחי, זמני ופזור בין עמים רבים, מתוך רצון לחקות אותם, ולא חיבור מהותי ומוחלט. משום כך, שערי התשובה נותרו פתוחים [מלבי"ם]. יש מי שמוסיף מבחינה הלכתית רעיונית, שאם הגירושין מה' היו כשרים, הרי שזנות לאחר הגירושין אינה אוסרת על האישה לשוב לבעלה הראשון [חומת אנך].
מנגד, גישה שונה קוראת את סוף הפסוק כתוכחה רטורית נוקבת. לפי פירוש זה, ה' שואל בתמיהה: האם אחרי שזנית עם אלילים רבים, את חושבת שתוכלי פשוט לשוב אליי? הכתוב שולל את הצביעות ואת המחשבה שניתן לאחוז בשני העולמות יחד – גם לעבוד עבודה זרה וגם להמשיך בעבודת ה' במקביל [אברבנאל].