ההישענות על כוחות זרים במקום על ה׳ מובילה בסופו של דבר למפח נפש, לחרטה ולכאב עמוק. הנביא מזהיר את העם כי הבריתות הפוליטיות שעליהן הם סומכים לא יועילו להם בשעת צרה.
הפרשנים מסכימים כי המילים גַּם מֵאֵת זֶה תֵּצְאִי מתייחסות למשענת הזרה, ובפרט לשליט מצרים. כשם שהעם יצא בעבר בדאגה וביללה מההישענות על מלך אשור, כך הוא יצא מאוכזב ומלא חרטה מההישענות על מצרים, כאשר יתברר כי המקום שעליו סמכו הכזיב. היציאה משם תהיה במצב של וְיָדַיִךְ עַל־רֹאשֵׁךְ. תנוחה זו מבטאת מנהג אבלות, קינה וצער עמוק, והיא אופיינית לאישה ההולכת וזועקת על אסון שפקד אותה או על פגיעה שחוותה, בדומה לתמר ששמה את ידיה על ראשה לאחר שחוללה [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לצד ההסבר הפיזי, ישנה גישה הרואה בתנוחה זו ביטוי מטפורי לכך שהעם יישא את עונש חטאיו על ראשו [רד"ק].
הסיבה לכישלון מוסברת במילים כִּי־מָאַס ה' בְּמִבְטַחַיִךְ. המילה בְּמִבְטַחַיִךְ אינה מתארת את רגש הביטחון עצמו, אלא את הגורם שעליו נשענים, דהיינו המתווכים והשרים הזרים [מלבי"ם]. ה׳ שונא ודוחה את עצם הפנייה לעזרת המצרים, שכן היא מנוגדת לרצונו.
כתוצאה מכך, וְלֹא תַצְלִיחִי לָהֶם. ביטוי זה מפורש בכמה אופנים המשלימים זה את זה: ראשית, העם לא יצליח למצוא חן בעיני המצרים ולא יזכה לעזרתם מול האויבים [מצודת דוד]. שנית, העם לא יפיק שום הצלחה בעבורם או דרכם [רד"ק, מלבי"ם]. גישה נוספת ומעמיקה יותר מדייקת בלשון הפסוק ומסבירה כי העם לא יצליח להשפיע שפע והצלחה על העוזרים עצמם, שכן מרגע שה׳ מאס באותן משענות זרות, נמנעה מהן כל אפשרות להצליח [מלבי"ם].