נביא הזעם מוכיח את העם על כפיות טובה עמוקה ושכחה רוחנית. התוכחה מתמקדת בכך שהעם נטש את בוראו מבלי לעצור ולהרהר בחסדים העצומים שליוו את הולדתו כאומה, ובנסים שאפשרו את הישרדותו בתנאים טבעיים בלתי אפשריים.
הפרשנים מסבירים כי בנטישתם, בני ישראל וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה'. כלומר, הם לא נתנו אל לבם לשאול כיצד ייתכן שיעזבו את ה' כדי ללכת אחרי אלוהים אחרים [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], ולא חזרו מדרכם הרעה כדי לשוב ולעבוד אותו [מצודת דוד]. בכך, הם התעלמו לחלוטין מהתועלת העצומה שבחוסייה תחת צל ה', ומהנזק שייגרם להם בעזיבתו [מלבי"ם].
חסד זה החל כאשר ה' היה הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם – לא רק שחרור משעבוד פיזי, אלא הוצאה מוחלטת של עם ישראל משליטתם של חוקי הטבע והמזלות [חומת אנך]. משם, המשיך ה' להיות הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, כשהוא מנחה אותם במדויק על ידי עמוד הענן כדי שלא יתעו בדרך, ומספק להם לחם ומים בדרך נס כך שלא חסרו דבר [מצודת דוד, חומת אנך].
כדי להדגיש את עוצמת הנס שבהישרדותם, הנביא משתמש בכפילויות רבות המתארות את סביבת המדבר כמקום שבו קיום טבעי הוא מן הנמנע [מצודת דוד, מלבי"ם]:
זוהי אֶרֶץ עֲרָבָה, מישור מדברי [רש"י, מצודת ציון] המלא בקוצים וברקנים [מלבי"ם], וְשׁוּחָה, מקום משופע המלא בבורות עמוקים, גומות וחתחתים [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בנוסף, זוהי אֶרֶץ צִיָּה, מקום שמם ויבש [רש"י, מצודת ציון] שבו חום השמש בוער [מלבי"ם], וְצַלְמָוֶת, מקום של חושך עמוק וחשכת קבר [רש"י, מצודת ציון], או מקום שבו האוויר מעופש ומסוכן [מלבי"ם].
השממון מוחלט עד כדי כך שזו אֶרֶץ לֹא־עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא־יָשַׁב אָדָם שָׁם. הפרשנים מבחינים בין המושגים: המקום אינו נוח ואינו ראוי אפילו למעבר ארעי של שיירות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים שהמילה "איש" כוללת כל יצור חי, כך שאפילו חיות לא יכלו לחצות אותו [מלבי"ם]. קל וחומר שהמקום אינו ראוי לישיבת קבע של בני אדם [מצודת דוד]. אין מדובר במקום שהיה מיושב בעבר וחרב, אלא באזור שמלכתחילה, עוד על פי גזירתו של אדם הראשון משחר הבריאה, נקבע כי לא יהיה ראוי ליישוב לעולם [רד"ק, מלבי"ם].
מנגד, גישה ייחודית מסבירה מדוע בחר ה' להוביל את עמו דווקא אל השממה המוחלטת הזו. מכיוון שזו ארץ שמעולם לא עבר או ישב בה אדם, היא נותרה טהורה לחלוטין. בניגוד לשאר ארצות העולם שנטמאו מגוויותיהם של מתי דור המבול, במדבר לא היו בני אדם שימותו ויטמאו את האדמה. בזכות טהרה זו, הדומה לטהרתה של ארץ ישראל, יכול היה המדבר לשמש כמקום ראוי להקמת המשכן ולהקרבת קרבנות שיתקבלו ברצון לפני ה' [אהבת יהונתן].