מערכת היחסים בין ה' לישראל מצטיירת מתוך ניגוד כואב בין פעולות השחרור המתמידות של ה' לבין הבגידה החוזרת ונשנית של העם. ה' משחרר את ישראל משעבוד, והעם מגיב בהבטחות נאמנות, אך מיד נוטש אותן לטובת עבודה זרה תזזיתית, המדומה כאן לאישה מופקרת ונודדת.
הכתוב פותח בתיאור השחרור האלוהי. המילים עֻלֵּךְ וכן מוֹסְרוֹתַיִךְ משמשות כדימוי לעבודת פרך ושעבוד. העול הוא מוט העץ המונח על צוואר הבהמה, ולכן מתאים בו לשון שבירה, בעוד המוסרות הן רצועות העור הקושרות את העול, ולכן מתאימה בהן פעולת ניתוק והסרה [רש"י, מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי התיאור כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרוֹתַיִךְ מכוון לימי קדם, עת ה' שחרר את ישראל מעול מצרים, וכן לכל דור ודור שבו הציל אותם משעבוד האומות [רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה]. עם זאת, יש המפרשים כי העול שה' שבר אינו שעבוד מדיני, אלא העול הכבד והאכזרי של העבודה הזרה שדרשה קורבנות אדם, ובתמורה ה' העניק לעם חופש ומצוות קלות יותר [מלבי"ם].
בתגובה לשחרור זה, העם הבטיח לשמור אמונים. המילה אֶעֱב֑וֹר נכתבת במסורת באות דל"ת אך נקראת באות רי"ש [מנחת שי]. כפילות זו משתקפת בפרשנות, לפיה ישראל הבטיחו באותה עת כי לא יעברו עוד על מצוות ה', ובמקביל הצהירו כי לא יעבדו עוד אלוהים אחרים [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, גישה ייחודית מפרשת את ההכרזה "לא אעבוד" כמרד. לפי פירוש זה, בני ישראל סירבו לעבוד את ה' משום שרצו לשמש ככוהנים בעצמם. מכיוון שהעבודה במשכן ובמקדש אסורה למי שאינו כוהן, הם העדיפו לבנות במות פרטיות לעבודה זרה, שם כל אדם מן השורה יכול היה להקריב [אהבת יהונתן].
ההבטחה הופרה במהירות. המילה כִּי במשפט כִּי עַל כָּל גִּבְעָה משמעותה "אלא", כלומר תחת לקיים את ההבטחה, העם פנה לכיוון ההפוך [רש"י]. מקומות הפולחן המרכזיים של העבודה הזרה היו על כל גִּבְעָה גְּבֹהָה ותחת כל עֵץ רַעֲנָן, שהוא עץ בעל לחות ורטיבות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
ההתמסרות לעבודה הזרה מתוארת במילים אַתְּ צֹעָה זֹנָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה צועה מבטאת נדידה, טלטול ותנועה מהירה ממקום למקום. הנביא מדמה את ישראל לזונה שאינה יושבת בביתה, אלא הולכת ונוסעת מאליל לאליל ומבמה לבמה, מחליפה את אלוהיה תדיר [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון, צאינה וראינה]. יש המוסיפים כי מעבר לנדידה הפיזית, מדובר בסערת רגשות ורעש פנימי הנובעים מרוח של זנות הבוערת בקרבה [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את המילה צועה מלשון הצעת מיטה ומשכב [רש"י]. הדימוי של זונה מכוון בעיקרו לבגידה רוחנית ומוסרית של עזיבת ה', אך הוא גם רומז למעשי ההפקרות המינית שהיו חלק בלתי נפרד מהפולחן הכנעני באותם ימים [ביאור שטיינזלץ].