ירמיהו, פרק ב׳, פסוק כ׳

מערכת היחסים בין ה' לישראל רצופה בניגודים: ה' שחרר את ישראל משעבוד האומות ומעול העבודה הזרה מאז ימי קדם, כאשר מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרוֹתַיִךְ, כשם ששוברים את מוט העץ שעל צוואר הבהמה ומנתקים את רצועות העור הקושרות אותו. בתגובה להצלה וַתֹּאמְרִי לֹא אֶעֱב֑וֹר, הבטחה שלא לעבור על המצוות ולא לעבוד אלוהים אחרים, אך יש המפרשים מילים אלו דווקא כהכרזת מרד וסירוב לעבוד את ה' לטובת הקרבה בבמות פרטיות. הבטחת הנאמנות הופרה במהירות, וכִּי, כלומר אלא במקום זאת, פנה העם למקומות פולחן עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן, שהוא עץ בעל לחות ורטיבות. בגידה רוחנית זו מתוארת במילים אַתְּ צֹעָה זֹנָה, המדמות את ישראל לאישה מופקרת שנודדת בסערת רגשות מאליל לאליל או מציעה את מיטתה, ברמיזה להפקרות המינית שהייתה חלק מהפולחן הכנעני.