הפסוק מבטא את תסכולו של ה' על כך שהעונשים שהביא על העם לא השיגו את מטרתם החינוכית, וכי תגובת העם לתוכחה הייתה אלימות רצחנית.
המילה לַשָּׁוְא מתפרשת על ידי רוב הפרשנים במשמעות של "לחינם", כלומר עונש שלא הועיל. ה' אומר לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת־בְּנֵיכֶם, שכן ההכאה לא הובילה לתוצאה המקווה – מוּסָר לֹא לָקָחוּ. הפרשנים נחלקו מי היה אמור להפיק את הלקח מאותה הכאה. גישה אחת סבורה שהכוונה היא לילדים עצמם, שהיו צריכים לקבל חינוך ולשוב מדרכם הרעה שאותה למדו מנעוריהם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים כי המטרה בהכאת הבנים הייתה לייסר דווקא את האבות, אך הללו נותרו במרדם ולא לקחו מוסר [מצודת דוד]. פירוש שונה מציעים חז"ל, ולפיו המילה לַשָּׁוְא אינה מתארת את חוסר התועלת שבעונש, אלא את סיבת העונש – הבנים מתו בגלל עוון של נדרי שווא של הוריהם [רד"ק].
חציו השני של הפסוק חושף את הסיבה לחוסר קבלת המוסר ואת ההידרדרות של העם: אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם. במקום להקשיב לדברי התוכחה, העם הגיב ברצח. סביב זהותם של אותם "נביאים" קיימת מחלוקת מעניינת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בנביאי האמת של ה', כדוגמת ישעיהו וזכריה, שהעם רדף והרג בפועל. לפי גישה זו, נוצר קשר ישיר לתחילת הפסוק: הבנים לא יכלו לקחת מוסר, משום שהאבות הרגו את נביאי האמת שהיו אמורים ללמד אותם ולהוכיחם, כך שלא נותר מי שיחנך אותם [מלבי"ם]. מנגד, ישנה גישה הטוענת כי הביטוי "נביאיכם" מעיד שמדובר דווקא בנביאי השקר של העם. לפי פירוש זה, העם הרג את נביאי השקר שלו עצמו, לאחר שהבין כי נבואותיהם הובילו לאובדן וחורבן [רד"ק בשם אביו].
את אכזריות הרצח מדמה הפסוק לאַרְיֵה מַשְׁחִית – כשם שאריה טורף, משחית וקורע בשר אדם, כך העם השחית את הנביאים באכזריות בגופם ובנפשם [מצודת דוד, רד"ק].