זעקתו הכאובה של ה' מופנית אל העם על בגידה חסרת היגיון. מבעד למילים משתקף כאב על נטישה של קשר אוהב ורב שנים לטובת אשליה ריקה מתוכן. הפנייה ההיסטורית מתמקדת בדורות הראשונים, משעה שנכנסו לארץ ישראל והחלו לעבוד עבודה זרה [רד"ק]. אותם דורות שכחו את החסד העצום שעשה עמהם ה' כשהוציא אותם ממצרים, הוביל אותם בבטחה במדבר שומם ומלא בסכנות ובנחשים ארסיים, והכניס אותם לארץ טובה ופורייה, שאותה טימאו בעבודה זרה [צאינה וראינה].
הפרשנים מנתחים את הפסוק מבעד לפסיכולוגיה של הנטישה. בדרך כלל, אדם עוזב דבר אחד לטובת דבר אחר מסיבות ברורות: או שמצא חיסרון ופגם בדבר הישן, או שמצא יתרון בדבר החדש, או שהמעשה החדש קל ונוח לו יותר. משום כך ה' שואל: מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל – איזה פגם או חוסר צדק הם מצאו בי שבגללו התרחקו ממני? [מלבי"ם]. נטישה זו של ה' שקולה בחומרתה לאדם המפנה את גבו ויוצא מבית הכנסת בשעה שספר התורה פתוח ונקרא ברבים [צאינה וראינה].
במקום לדבוק בה', העם בחר ללכת אחרי הַהֶבֶל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמושג זה מכוון לעבודה זרה ולאלילי הגויים, שהם חסרי כל ממשות, ריקים מתוכן ואין בהם שום יתרון. ההליכה אחרי אלילים אלו מתוארת כמעשה של איוולת של ממש, שכן העם בחר להאמין בדברים שהוא עצמו ידע שאין בהם כל חשיבות [ביאור שטיינזלץ].
התוצאה הטרגית של בחירה זו מגולמת במילה וַיֶּהְבָּלוּ – הם עצמם נעשו אנשי הבל, ריקים ונטולי ממשות. הפרשנים מצביעים על עקרון רוחני של מידה כנגד מידה: אדם הדבק בה' שהוא נצחי, קונה לעצמו קיום ונצחיות, אך מי שבוחר לדבוק בהבל שאין לו קיום, מאבד את מהותו ונעשה הבל בעצמו [מלבי"ם]. בעקבות הפיכתם להבל, איבדו ישראל את חוסנם וממשלתם הושפלה עד עפר [מצודת דוד].