עבירות אינן רק מפרות את הצו האלוהי, אלא הופכות בעצמן למנגנון הענישה של החוטא. במקום גורם חיצוני שמעניש את האדם, החטא עצמו הוא המכה בו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מצביעה על קשר ישיר של סיבה ותוצאה: רָעָתֵךְ היא המעשים הרעים שיצאו אל הפועל, ומְשֻׁבוֹתַיִךְ הן הסטיות, המרידות וההליכה אחר נטיות הלב [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ]. מעשים אלו הם עצמם אלו שיביאו על האדם ייסורים וכאב [רד"ק, צאינה וראינה]. קיים הבדל מהותי בין ענישה רגילה למצב זה. לרוב, העונש הוא חיצוני למעשה, כמו אב המכה את בנו על שאכל מאכל מזיק. אולם כאן, הרעה עצמה היא השוט המכה, בדרך טבעית של סיבה ומסובב [מלבי"ם].
תפיסה זו משתקפת גם ברובד הרוחני, לפיו העבירות עצמן בוראות מלאכים מקטרגים, והם אלו שנוקמים את נקמת ה' מהחוטא [צוארי שלל, חומת אנך]. במישור הפסיכולוגי הפנימי, יצר הרע הוא זה שמפתה את האדם לחטוא, ולאחר מכן הופך בעצמו למייסר המעניש אותו על כך, בעוד היצר הטוב מוכיח אותו על שעזב את דרך החיים [אהבת יהונתן].
קיימת הבחנה דקה בין סוגי התגובה לחטא המופיעים בפסוק: תְּיַסְּרֵךְ מכוון לכאב פיזי על מעשי העבר, בעוד תּוֹכִחֻךְ מסמל בירור שכלי והגיוני שנועד למנוע חטאים בעתיד [מלבי"ם].
ההתפכחות מהחטא דורשת הפעלת חושים שונים: וּדְעִי וּרְאִי. על האדם להשתמש בשכלו כדי לדעת שהמעשה הוא רע, ובחושיו כדי לראות ולהרגיש את המרירות שבתוצאה [מלבי"ם]. מהות הרע והמר היא עזיבת ה'. עם זאת, יש המפרשים כי עזיבה זו מתייחסת ספציפית לזלזול בתלמידי חכמים; מכיוון שהעם ביזה אותם, נמנעה ממנו תוכחתם, מה שהוביל לריבוי עבירות ולחורבן [צוארי שלל, חומת אנך].
בסיום הדברים ה' קובע: וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ. המילה פַחְדָּתִי משמשת כשם עצם שמשמעותו היא הפחד והיראה מפניי [רד"ק, מלבי"ם]. העם לא חשש מעונש ולא הכיר טובה על העזרה האלוהית [רש"י, מצודת דוד]. יתרה מכך, העם סבר כי עבודת ה' והפחד מפניו הם עול קשה ומר, ולכן פנה לעבודת אלילים ולמזלות, מתוך מחשבה שגויה שה' לא יוכל להענישם מבלי להחריב את מערכת המזלות כולה. על כך משיב הפסוק כי ההפך הוא הנכון, דווקא עזיבת ה' היא המרה והרעה, בעוד שיראת ה' מעניקה לאדם חירות והצלחה [מלבי"ם, אהבת יהונתן].