בגידה כפולה ואבסורדית עומדת בלב תוכחתו של הנביא כלפי עם ישראל. המעבר מאמונה בה' לעבודה זרה אינו רק חטא של חוסר נאמנות, אלא גם טעות טראגית של החלפת מקור שפע אינסופי במשענת קנה רצוץ הדורשת מאמץ שווא.
הפרשנים מסכימים כי ה"רעה הכפולה" נובעת מעצם ההמרה. לוּ היו ישראל מחליפים את ה' באלוהות שוות ערך, היה זה חטא אחד של עזיבה. אך מכיוון שהמירו את בוראם, שהוא מקור החיים, באלילים חסרי ערך ופחותים, הרי שזו רעה כפולה [רש"י, מצודת דוד, צאינה וראינה]. גישה נוספת מציגה את שתי הרעות כשילוב של מחדל ומעשה: אֹתִי עָזְבוּ מסמל את ביטול מצוות העשה וההתרחקות מה', בעוד שהמשך הפסוק מתאר את העשייה האקטיבית של עבירות ומצוות לא תעשה [צווארי שלל]. יש אף שתמהים על עצם המעשה, שכן גם מי שעוזב את דרך הישר בדרך כלל מעדיף לשבת באפס מעשה, ואינו נוטה להוסיף חטא על פשע ולטרוח כל כך בעשיית הרע [חומת אנך].
כדי להמחיש את גודל האיוולת, הנביא משתמש בדימוי מעולם המים. ה' נמשל למְקוֹר מַיִם חַיִּים, כלומר מעיין הנובע מעצמו, שמימיו אינם פוסקים לעולם ואינם תלויים במקור חיצוני [רד"ק, צאינה וראינה]. לעומת זאת, העבודה הזרה וההישענות על בריתות פוליטיות עם אומות כאשור ומצרים, נמשלות לבֹּארוֹת. באר או בור אינם מייצרים מים מעצמם, אלא רק מכנסים לתוכם מי גשמים או מים המגיעים ממקום אחר, ולכן כוחם מוגבל וזמני. יתרה מזאת, אלו הם בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים – בורות סדוקים אֲשֶׁר לֹא־יָכִלוּ, כלומר אינם מסוגלים להחזיק ולהכיל בתוכם אפילו את המים המועטים שאספו. המים מחלחלים דרך הסדקים, מטשטשים את דופנות הבור וגורמים לקריסתו, כך שהבוטחים בהם נותרים ריקים וחסרי כל [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הפועל לַחְצֹב מדגיש את החפירה הקשה בסלע ובאבנים, בניגוד לחפירה באדמה רכה [מצודת ציון, מלבי"ם]. כאן מתגלה רובד נוסף של מוסר: בעוד שמי המעיין זמינים, נעימים ונובעים מאליהם ללא מאמץ, החוטאים בוחרים לטרוח טרחה גדולה ולחצוב בסלע קשה, רק כדי להשיג דבר שאין בו תועלת. הם מוותרים על חיי התורה והמצוות הקרובים והקלים להשגה, ומשקיעים מאמץ רב ברדיפה עקשנית אחר יצרים ועבירות שסופם אכזבה וריקנות [צווארי שלל].
מזווית עמוקה יותר, יש המבארים כי חטאם של ישראל נבע מניסיון לברוח מההשגחה הישירה של ה'. בעוד שאומות העולם מונהגות על ידי מערכת המזלות והטבע, ישראל מושפעים ישירות מהשפע האלוהי. מתוך פחד מעוצמתו הבלתי מוגבלת של שפע זה (בדומה לעוצמת מי המבול שמחו את העולם), הם ביקשו לעצמם הנהגה טבעית ומוגבלת דרך שרי השמיים והמזלות. אולם, אותם כוחות טבע הם כבורות נשברים, שכן אין בכוחם להכיל ולשאת את עוצמת השפע האלוהי האמיתי [אהבת יהונתן].