הפסוק מציג תמונה טראגית של קריסת שדרת ההנהגה הלאומית כולה. ארבעה סוגי מנהיגים, אשר נושאים בכתרי ההנהגה השונים של העם, תורה, כהונה, מלכות ונבואה, מעלו בתפקידם ורוקנו אותו מתוכנו [מלבי"ם].
תחילה פונה הפסוק אל הַכֹּהֲנִים. תפקידם הטבעי של הכהנים הוא להורות את דרכי ה' ולעמוד לפניו, אך הם לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה'. רוב הפרשנים מסכימים כי הכהנים נמנעו מלהוכיח את העם ולא שאלו אותם מדוע עזבו את ה'. עבודתם במקדש הפכה טכנית וחסרת חיפוש כן אחר קרבת אלוהים [ביאור שטיינזלץ], והם שמחו לקבל את בשר הקרבנות מבלי לדרוש מבעלי הקרבן לחזור בתשובה [אדרת אליהו]. מעבר לכך, הם התעלמו מאותות אזהרה ברורים. כך למשל, כאשר גורל השעיר של יום הכיפורים עלה ביד שמאל המייצגת את מידת הדין שנה אחר שנה, הם לא עצרו לשאול היכן ה' ומדוע הוא כועס [צוארי שלל, חומת אנך], וכן התעלמו מהיעדר הניסים במקדשי האלילים לעומת אלו שהתרחשו בבית המקדש [אהבת יהונתן].
הקבוצה השנייה היא וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה, שהם חברי הסנהדרין ולומדי התורה [רש"י, מצודת דוד]. הפועל תפיסה מבטא אחיזה [מצודת ציון], ויש שמפרשים זאת לגנאי, כאדם האוחז בכלי עבודה, שכן הם הפכו את לימוד התורה לאומנות וקרדום לחפור בו [מלבי"ם]. עליהם נאמר לֹא יְדָעוּנִי. הם אמנם עסקו בטקסט, אך הלימוד לא היה לשם שמיים ולא חדר ללבבם ולמעשיהם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. נתק זה הוביל לחילול ה', שכן כאשר המון העם ראה את תלמידי החכמים מזלזלים בתפילה, מתנהגים בחוסר ענווה או נכנעים למלכים רשעים, הם למדו מהם לחטוא אף יותר [צוארי שלל, חומת אנך, אהבת יהונתן]. הם נאחזו בכללים הטכניים של התורה, אך החמיצו את הדרישה המהותית של עשיית תשובה [אדרת אליהו].
בעקבות קלקול החכמים, גם וְהָרֹעִים, שהם המלכים, העשירים ומנהיגי הציבור [רש"י, רד"ק, צוארי שלל], פָּשְׁעוּ בִי. מנהיגים אלו מרדו בה' משום שזלזלו בתלמידי החכמים, וכאשר אין כבוד לתורה, אין מי שיוכיח את הדור והפשע מתרבה [צוארי שלל]. הם לא השכילו להבין שאם רק היו מכוונים את לבם אל ה', הוא היה עומד לימינם ומסייע להם בהנהגת העם [צוארי שלל].
לבסוף, וְהַנְּבִאִים, שהם נביאי השקר, נִבְּאוּ בַבַּעַל, כלומר דיברו בשם אליל הבעל [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. בשונה מנביאי אמת שזכו לראות נבואות של טובה ושל פורענות כאחד, נביאי הבעל התחברו לכוחות טומאה שידעו לחזות רק רעות [אהבת יהונתן]. על כן נאמר עליהם וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ. הם הובילו את העם אל פסילים ואידיאולוגיות ריקות מלשון תועלת שאין בהם כל ממש [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ובמקום שהרעה תרדוף אחריהם כעונש על חטאיהם, הם רצו אחריה מיוזמתם [אדרת אליהו].