הנביא ממשיך את דימוי העם לחיית בר חסרת מעצורים האוהבת לנוע, ולמשילה לאישה המשרכת את דרכיה. קריאת הנביאים לעם היא קריאה של אזהרה ותחינה לעצור את ההידרדרות הרוחנית בטרם יבוא האסון.
הדרישה מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף (כלומר, חדלי מללכת ללא מנעלים) וּגְרוֹנֵךְ מִצִּמְאָה (מנעי את צווארך מצמא, כאשר המילה נכתבת "וגורנך" אך נקראת וגרונך [מנחת שי, רד"ק]), מתפרשת במספר מישורים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בכך אזהרה מפני פנייה לעזרת אומות זרות. הנביאים מזהירים את העם לבל ירחיקו לכת למקומות צחיחים במטרה לכרות בריתות פוליטיות, שכן מסעות ארוכים אלו יבלו את נעליהם ויגרמו להם לצמא כבד, בעוד שאם יישארו בארצם ויבטחו בה' – יזכו לעזרה ולישועה [רד"ק, צאינה וראינה, שטיינזלץ]. גישה נוספת רואה בכך אזהרה ישירה מפני עונש הגלות: אם העם לא יתקן את דרכיו ויעזוב את העבודה הזרה, הוא ימצא את עצמו מובל לגלות כשהוא יחף וצמא [רש"י, מצודת דוד]. מנגד, ישנו פירוש הקושר את היחפנות והצמא לעונש של עצירת הגשמים בעקבות עבודה זרה; ללא מטר, האדמה מתלהטת מחום השמש עד שלא ניתן לדרוך עליה ברגל יחפה, והצמא גובר [אהבת יהונתן].
למרות אזהרות אלו, תגובת העם קשה ואטומה: וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ (מלשון ייאוש ועזיבת הדבר). העם מצהיר כי התייאש לחלוטין מדברי הנביאים ומעבודת ה', ואין לו כל כוונה לשוב מדרכו [רש"י, מצודת דוד].
ההצדקה לייאוש זה מנוסחת במילים ל֕וֹא כִּֽי־אָהַ֥בְתִּי זָרִ֖ים וְאַחֲרֵיהֶ֥ם אֵלֵֽךְ. הזָרִים הם האלילים והאומות הנוכריות, שהעם רואה בהצלחתם ובוחר ללכת בעקבותיהם [רד"ק, מצודת ציון]. כאן מצביע [מלבי"ם] על הבדל עמוק בין חטא מקרי לחטא מהותי: בניגוד לאישה הפונה לזנות מתוך מצוקה רק כדי להשיג צרכים בסיסיים כמנעלים ומשקה, העם מצהיר שהוא מוכן לוותר על צרכיו הפיזיים ולהסתכן בהליכה יחף ובצמא, ובלבד שיוכל להמשיך בעבודה הזרה. חטאם אינו נובע מחיפוש תועלת חומרית, אלא מאהבה עצמית ומושרשת לאלילים עצמם. למרבה האירוניה, אותם אלילים נקראים "זרים" משום שבסופו של דבר הם יתנכרו לעובדיהם ולא יושיעו אותם בעת צרה [אהבת יהונתן].