ממלכת יהודה מוצאת את עצמה בסבך מדיני, כשהיא מתרוצצת נואשות בין המעצמות הגדולות של התקופה בניסיון לכרות בריתות צבאיות, במקום להישען על ה'. הנביא מבקר בחריפות את ההתנהלות הזו, ופונה אל העם בשאלה רטורית נוקבת.
המילה תֵּזְלִי זוכה לשני כיווני פירוש עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת משורש א.ז.ל, ומשמעותה הליכה מרובה הלוך ושוב בחיפוש אחר עזרה. עם זאת, יש המדייקים כי בניגוד לפועל הלך, השורש אזל מבטא הליכה אל עבר האבדון והריק, כלומר בחירה בנתיב שמוביל לחוסר קיום [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון זלזול, ומסבירים כי האומה משפילה ומבזה את עצמה עד מאוד בניסיונותיה להתחנן להסכמים מדיניים [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
על המילים לְשַׁנּוֹת אֶת־דַּרְכֵּךְ מסבירים הפרשנים כי יהודה מזגזגת בין בריתות, פעם פונה לאשור ופעם למצרים, תוך שהיא לומדת את מנהגי הגויים ועוזבת את ה'. הבחנה לשונית מעניינת מציעה כי ישנו הבדל מהותי בין החלפה לשינוי. יהודה אינה מחליפה את דרכה הרעה בדרך של קדושה, אלא רק משנה אותה, היא ממירה דרך חולין אחת בדרך חולין אחרת שאינה מועילה לה כלל [מלבי"ם].
לבסוף, הנביא מזהיר כי גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבֹשִׁי כַּאֲשֶׁר־בֹּשְׁתְּ מֵאַשּׁוּר. הפרשנים מסכימים כי זהו אזכור היסטורי לאכזבה המרה מבריתות העבר. כשם שבעבר המלך אחז שיחד את מלך אשור כדי שיגן עליו, אך לבסוף אשור צרו על יהודה והרעו לה, כך יקרה גם כעת עם מצרים. ההישענות על מצרים בימי המלכים יהואחז, יהויקים וצדקיהו לא תציל את יהודה מפני בבל. לא זו בלבד שהמצרים לא יושיטו עזרה, אלא הם אף יסבו נזק, וכך יכשל העוזר וייפול גם הנעזר, והאומה תנחל בושה ואכזבה עמוקה [רד"ק, מלבי"ם].