ירמיהו, פרק ב׳, פסוק ל״ו

ממלכת יהודה מתרוצצת נואשות בין המעצמות כדי לכרות בריתות צבאיות במקום להישען על ה', והנביא שואל אותה מַה־תֵּזְלִי מְאֹד ולשם מה היא הולכת הלוך ושוב בנתיב המוביל לאבדון תוך שהיא משפילה את עצמה בתחנונים. הוא מבקר את בחירתה לְשַׁנּוֹת אֶת־דַּרְכֵּךְ ולזגזג בין בריתות, שכן היא אינה מחליפה את דרכה הרעה בדרך של קדושה, אלא רק ממירה דרך חולין אחת באחרת שאינה מועילה לה כלל. הנביא מזהיר כי גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבֹשִׁי, וההישענות הנוכחית עליה תסב לאומה נזק ואכזבה עמוקה בדיוק כַּאֲשֶׁר־בֹּשְׁתְּ מֵאַשּׁוּר. כשם שבעבר שוחדה אשור כדי להגן על יהודה אך לבסוף צרה עליה והרעה לה, כך יקרה גם כעת והמצרים לא יושיטו כל עזרה.