הנביא מעמת את העם עם האבסורד שבבחירותיהם המדיניות והרוחניות. במקום להישען על מקור הישועה הזמין והקרוב אליהם, הם מתישים את עצמם בניסיונות תמרון בין מעצמות זרות ויריבות בחיפוש שווא אחר ביטחון. הפנייה לאימפריות אלו אינה מועילה, שכן הן פועלות למען האינטרסים של עצמן בלבד ובסופו של דבר לא ניתן לסמוך עליהן [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי הפנייה לשתיית מים מארצות רחוקות משמשת מטאפורה לבקשת עזרה, יצירת בריתות פוליטיות והישענות על כוח צבאי זר. הנביא שואל את העם מדוע הם פונים לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם כדי לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר. נהר השיחור הוא נהר הנילוס [מצודת ציון], אשר ייתכן שמכונה כך על שם צבעו הכהה הנובע מהבוץ והרפש שהוא סוחף עמו [ביאור שטיינזלץ]. בפנייה זו למצרים ישנה אירוניה היסטורית כואבת, שכן העם בוחר לבטוח ולבקש עזרה דווקא מאותו הנהר שבו טיבעו המצרים את ילדיהם הזכרים בעבר [רש"י].
במקביל, הנביא מוכיח את העם על פנייתם לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר במטרה לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר, כאשר הכוונה היא למי נהר פרת הזורם באשור [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. ההליכה בדרך זו והפנייה למלך אשור היא למעשה מרידה בה', שתוצאתה תהיה גלות כפויה אל מעבר לאותו נהר פרת בדיוק [רש"י].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא להדגיש את חוסר התוחלת והעיוורון שבחיפוש עזרה חיצונית. מאחר שהעולם מונהג בהשגחה אלוהית, אין כל הגיון או תועלת בפנייה למצרים או לאשור [מצודת דוד, צאינה וראינה]. העם טורח לצאת לדרכים רחוקות כאילו הוא מתאווה לשתות מים זרים, בעוד שאם היו בוחרים ללכת בדרך ישרה, היו זוכים לעזרת ה' במקומם מבלי להזדקק לנדודים [רד"ק, אברבנאל]. למעשה, העם ממיר את מקור המים החיים, שהוא ה' והמקדש, ומעדיף על פניו שתיית מים מנהרות של אומות זרות [מלבי"ם].