הנביא מנפץ את האשליה כי אסונות לאומיים מתרחשים באקראי, ומציב בפני העם מראה המשקפת את תוצאות בחירותיהם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הפורענות והרעה הבאות על העם אינן תולדה של מקרה עיוור, אלא תוצאה ישירה ובלתי נמנעת של נטישת ה'.
המילים הֲלוֹא־זֹאת תַּעֲשֶׂה־לָּךְ מדגישות כי האשמה והעוון הם אלו שגורמים בפועל לנזק, וזוהי המשמעות של המחיר שהעם משלם [רש"י, מצודת דוד, צאינה וראינה]. מבחינה לשונית, המילה זֹאת מתייחסת לעצם העזיבה. אף על פי שהמילה עׇזְבֵךְ (העזיבה שלך) היא צורת מקור, הנביא משתמש בפועל בלשון נקבה, תַּעֲשֶׂה, כאילו נאמר "עזיבתך היא שעושה לך את הרעה הזו" [רד"ק, מלבי"ם].
עוצמת החטא מודגשת על ידי התזמון שלו: בְּעֵת מוֹלִכֵךְ בַּדָּרֶךְ. העזיבה התרחשה דווקא בזמן שה' לימד והדריך את העם ללכת בדרך הטובה והישרה [רש"י, מצודת דוד]. ה"א הידיעה במילה בַּדָּרֶךְ מצביעה על כך שלא מדובר בנתיב סתמי, אלא בדרך הידועה והמסורתית שבה הלכו האבות הראשונים, אך העם בחר לנטות ממנה וללכת אחרי אלוהים אחרים [רד"ק].
הפרשנים מסבירים כי אילו העם היה דבק בה' ובדרך זו, המאורעות הקשים לא היו מתרחשים. אולם, הפניות התכופות לכיוונים זרים מבחינה דתית, תרבותית ומדינית, הן אלו שמפילות את העם פעם אחר פעם [ביאור שטיינזלץ]. בראייה היסטורית רחבה יותר, עצם הכוח של האויבים להתגרות בישראל נובע מחולשתו הרוחנית של העם. כך למשל, כוחה של מצרים לפגוע בישראל נבע מכך שבעבר בני ישראל רצו למנות מנהיג ולשוב מצרימה, ובכך נתנו בעצמם כוח לאויביהם לפגוע בהם ולהביא עליהם גלות ומחסור [אהבת יהונתן].