הצהרה נבואית זו משמשת כפתיח הרשמי לשליחותו הציבורית של ירמיהו, לאחר שכבר הוקדש לנבואה בסתר ונחשף למראות החורבן. אף על פי שמטרת נבואותיו היא להוכיח את אנשי ירושלים ולהענישם [צאינה וראינה], הפנייה האלוהית כאן מגיעה מתוך התחשבות במצבו הנפשי של הנביא.
הפרשנים מסבירים כי ירמיהו חשש והסתייג מלהתחיל את הופעתו הפומבית הראשונה בפני העם עם בשורות רעות וקשות. כדי להפיג את חששו, ה' פונה אליו בדיבור חדש ונפרד, ומעניק לו נבואה הפותחת דווקא בדברי נחמה וחסד שאותם יקרא בפרהסיה ברחובות ירושלים. מסיבה זו מופיעה שוב הפתיחה וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר, כדי לציין שזוהי התחלה חדשה וייעודית לנאומיו הפומביים [אברבנאל].
פתיחה זו מהווה הקדמה עקרונית לכל נבואות הפורענות שבספר כולו. היא באה ללמד שגם בתוך העונשים והייסורים הקשים שה' עתיד להביא על ישראל, הוא אינו שוכח את הברית הקדומה ואת אהבתו אליהם. היחס האלוהי מתואר כמשל לאב שכועס על בנו ומוסר אותו לידי שליחים אכזריים כדי להענישו, אך יחד עם זאת לבו כואב ומלא רחמים על הבן המוכה, ובסופו של דבר הוא יפנה את זעמו כלפי אותם מְכים אכזריים ויענישם [מלבי"ם].
באמצעות נבואה ראשונה זו, ה' מזכיר לעם את זכויותיהם ההיסטוריות: ימי האבות, קבלת התורה בהר סיני וההליכה רצופת הנסים במדבר. תזכורת זו נועדה לאותת לעם שאם ישובו בתשובה, ה' יקבל אותם ויכפר על חטאיהם. בנוסף, היא מדגישה כי עם ישראל נחשב לקודש לה', בדומה לתרומה שזרים אסורים לאכול ממנה, ולכן כל אומה זרה שתפגע בהם תענש בחומרה [אברבנאל].