זעקה קוסמית מהדהדת מול בגידה בלתי נתפסת. ה' קורא לבריאה כולה, ובראשה לשמים, להגיב בתדהמה ובזעזוע מול כפיות הטובה והאיוולת שבהתנהגות העם.
בביאור מילות הפסוק, הפרשנים מסכימים כי המילה שֹׁמּוּ מבטאת קריאה להשתוממות, פליאה ותדהמה [רש"י, שטיינזלץ], או לחלופין לשממה ושממון [מצודת ציון, רד"ק]. המילה וְשַׂעֲרוּ (בשי"ן שמאלית) משמעותה סערה ורוח עזה, כאילו נכתבה באות סמ"ך [מנחת שי, רד"ק, מצודת ציון]. לגבי הצירוף חָרְבוּ מְאֹד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בלשון ציווי המורה על חורבן גדול ועוצמתי, אם כי יש מי שקורא זאת בלשון עבר, כלומר סערו "כי חרבו מאד" [מלבי"ם, מנחת שי].
מדוע נקראים השמים להגיב בצורה כה קיצונית של שממה, סערה וחורבן? המקורות מציגים מספר רבדים לכך:
ברובד הראשון, עצם התועבה והרעה שעשה העם כה גדולים, עד שהעולם כולו, והשמים בפרט, ראויים להיהרס ולהיחרב בעטיים [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה, שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים זאת באופן מטאפורי: "חורבן השמים" אינו הרס פיזי של גרמי השמים, אלא משל להשפלתן וחורבנן של אומות העולם [אברבנאל בשם הרמב"ם].
ברובד השני, הקריאה לשמים היא קריאה לאבל. השמים מצווים להיראות כאילו הם נחרבים, כאות אבלות על בית המקדש וארץ ישראל שעתידים להיחרב [רש"י, רד"ק ואברבנאל בשם תרגום יונתן].
ברובד נוסף, הפנייה לשמים נושאת אופי של ענישה כלפי עבודה זרה. מכיוון שישראל חטאו בעבודת כוכבים ומזלות, ה' פועל על פי הכלל שאין הוא נפרע מעם בטרם ייפרע מאלוהיו. לכן, הזעזוע והחורבן מופנים קודם כל כלפי גרמי השמים והמזלות שאותם עבדו [אהבת יהונתן]. כיוון רעיוני אחר קושר את השמים לתורה עצמה: הקב"ה התנה את קיום השמים בקבלת התורה שבכתב, וכאשר ישראל עוזבים אותה, השמים נחרבים [צוארי שלל].
שורש התדהמה השמימית נובע מהאבסורד שבחטא, המוגדר בהמשך כ"שתיים רעות". ה' משול למקור מים חיים – המשפיע הראשון והעליון שאינו תלוי בדבר, הנובע מעצמו ללא הפסקה ומעניק חיים ללא מאמץ מצד השואב [אברבנאל, מלבי"ם]. עזיבת ה' ומצוותיו משולה לעזיבת מים זמינים ומתוקים [צוארי שלל].
במקום זאת, העם בחר לחצוב בארות נשברים – משל לפנייה לאלילים ולבריתות פוליטיות עם אומות זרות. בחירה זו כרוכה בטורח עצום ובעבודה קשה, בדומה לאדם החוצב בור בסלע. יתרה מכך, בארות אלו אינם מייצרים מים בעצמם אלא תלויים במקורות חיצוניים, ובסופו של דבר הם שבורים ואפילו אינם מסוגלים לאגור את המים שניתנים בהם [מלבי"ם, אברבנאל].
מכאן נובעת ההשתוממות העמוקה (שֹׁמּוּ שָׁמַיִם): בני האדם מוכנים להשקיע מאמץ מפרך ומשאבים עצומים כדי לרדוף אחר חטאים והבלים שסופם ריקנות, הרס עצמי ובניית מדורי גיהנום, בעודם נוטשים את הטוב, החיים והישועה המצויים בשפע ובקירבה אצל ה' [צוארי שלל]. עיוורון זה, בו מומר דבר קיים ומושלם בדבר חסר ופגום, הוא כה בלתי נתפס עד שהוא מזעזע את אמות הסיפים של הבריאה כולה [מלבי"ם, צוארי שלל].