לאחר הנדודים במדבר השומם והמאיים, ה׳ הכניס את עם ישראל לארץ עשירה ופורייה, אך במקום להכיר טובה, העם השיב בכפיות טובה והשחית את המקום הקדוש שניתן לו.
הביטוי אֶל־אֶרֶץ הַכַּרְמֶל מייצג את הניגוד המוחלט למדבר. הפרשנים מסכימים כי מדובר בארץ משופעת בשדות, כרמים, מטעים ואילנות טובים, הנטועה בצפיפות כמו יער [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, רש"י, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. המטרה בהבאת העם לארץ זו הייתה לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ. כניסה זו נועדה להעניק לעם שפע כפול: שפע גשמי של יבול ופירות, לצד שפע רוחני, שכן ארץ ישראל היא מקום המוכן ומסוגל להשגת אושר נפשי וטוב אמיתי [מלבי"ם]. הכניסה לארץ וההנאה מפירותיה הותנו בשמירת התורה, וה׳ אף סיבב שהאומות שחיו בה קודם לכן יבנו וינטעו אותה מחדש, כך שישראל יגיעו למקום המוכן עבורם [חומת אנך].
למרות כל הטוב הזה, תגובת העם הייתה הפוכה לחלוטין למצופה: וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת־אַרְצִי. מיד עם כניסתם לארץ, במקום לזכות בהצלחה הגשמית והרוחנית, הם טימאו אותה במעשים מגונים ובעבודה זרה [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
חומרת החטא מודגשת במילים וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה. ארץ ישראל אינה סתם ארץ, אלא היא נחלת ה׳, ארץ שנבחרה מכל הארצות להיות תחת השגחתו התמידית וראויה להשראת השכינה [רד"ק, מלבי"ם]. ישנו הבדל מהותי בין טומאה לתועבה: בעוד שטומאה פוגעת בהצלחה הגשמית אך אינה מסלקת לחלוטין את השכינה, הרי שמעשי העבודה הזרה והאלילות מוגדרים כתועבה – מצב חמור בהרבה הגורם לה׳ להיגעל מנחלתו ומרחיק את השכינה מן הארץ [מלבי"ם].