הנביא מוכיח את העם על המאמץ הרב שהם משקיעים בהתקרבות לאומות הזרות ולאליליהן, תוך אימוץ מנהגים מושחתים. המילה תֵּיטִבִי מתפרשת על ידי רוב הפרשנים מלשון קישוט ויופי, כאישה המקשטת ומייפה את עצמה לקראת מאהביה [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים מילה זו מלשון חיזוק וביסוס של הדרך הרעה [רד"ק]. הצירוף דַרְכֵּךְ מכוון למנהגים ולהתנהגות של העם [מצודת ציון].
המטרה של ייפוי הדרך היא לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה. הפרשנים נחלקו למי מופנית אהבה זו. גישה אחת מסבירה שהכוונה היא לחיפוש אהבה וקרבה מצד האומות הזרות, כדוגמת מצרים ואשור [רד"ק]. גישה אחרת טוענת שהעם ניסה להתחבב על האלילים עצמם, ולכן חיקה את מעשי עובדי העבודה הזרה בדמיון מוחלט [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומתם, מוצגת גישה ייחודית לפיה העם טען שהוא מנסה להשתלם ולבקש את אהבת ה', אך בפועל עשה זאת באמצעות הוספת חוקי גויים ופולחן זר אל תוך עבודת ה', בדומה למעשיו של המלך אחז [מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק, המילה לָכֵן משמשת כלשון של שבועת אמת [רש"י]. הנביא מאשים: גַּם אֶת־הָרָעוֹת לִמַּדְתְּ אֶת־דְּרָכָיִךְ. המילה לִמַּדְתְּ משמעותה הרגלה, הנהגה ואימוץ של מנהגים זרים [רש"י, מלבי"ם]. רוב הפרשנים מסכימים כי העם לא רק אימץ את הדרכים המקולקלות ביותר, אלא אף הגדיל לעשות מן הגויים עצמם. הם הרעו לעשות יותר מכולם, עד כדי כך שאפילו האומות הרעות למדו מהם כיצד להרשיע עוד יותר [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
בנוסף, ישנו הבדל בין כתיב וקרי במילה זו [מנחת שי]. בעוד שהמילה נקראת לִמַּדְתְּ בגוף שני כלפי העם, היא כתובה בספר כ-למדתי בגוף ראשון. המשמעות של הכתיב היא מאמר של ה', האומר לעם כי הוא ייסר ולימד אותם לקח בגלל דרכיהם הרעות, והביא עליהם רעה בעבורן [רד"ק].