הנביא מציג תמונה טראגית של חורבן ופגיעות, ומתאר את ישראל כטרף המוקף בטורפים מאיימים. מציאות קשה זו מעוררת תמיהה בקרב העם, ששואל כיצד הגיע לשפל כה עמוק שבו אומות חזקות רומסות אותו עד כדי חורבן הארץ [רד"ק, צאינה וראינה]. נראה כי תיאור ההרס אינו מכוון רק ליהודה, אלא מתייחס גם לממלכת אפרים שבצפון הארץ, שכבר גלתה וחרבה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הביטוי כְפִרִים מתאר מילולית אריות [מצודת ציון], אך הפרשנים מסכימים כי זהו דימוי למלכיהם וגיבוריהם של אומות העולם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. האויבים הללו עָלָיו יִשְׁאֲגוּ בלשון הווה, כשהם מאיימים, מבהילים ובוזזים את ישראל בקולותיהם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. באשר להמשך הפסוק, נָתְנוּ קוֹלָם, יש שרואים בכך כפל לשון שנועד להדגשה בלבד [מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המבחינים בין הפעולות ומסבירים כי שאגה היא קול גדול וחזק, ואילו "נתינת קול" היא צליל חלש יותר שרק מפר את הדממה. לפי גישה זו, האויבים היו כה מאיימים עד שעצם נתינת הקול שלהם, אפילו ללא שאגה גדולה, הספיקה כדי להחריב את הארץ [מלבי"ם].
בעקבות פלישת האויבים, הם וַיָּשִׁיתוּ, כלומר שמו והפכו [מצודת ציון], את הארץ לְשַׁמָּה, לשממה מוחלטת [ביאור שטיינזלץ].
המילה נִצְּת֖וּ נכתבת במסורת עם האות ה' אך נקראת באות ו' [רד"ק, מנחת שי]. באשר למשמעותה, קיימות שלוש גישות עיקריות בקרב המפרשים: הגישה הראשונה מפרשת את המילה כלשון שריפה והבערה באש [רש"י, מלבי"ם, רד"ק]. הגישה השנייה מסבירה שהכוונה היא לחורבן ושממון של הערים שנותרו ללא יושב [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גישה שלישית וייחודית מפרשת את המילה מלשון צמיחה, ומתארת כיצד במקום שחרב ונעזב מיושביו החלו לעלות ולצמוח עשבי פרא [רד"ק בשם אביו].
מציאות קשה זו מעוררת תמיהה משפטית ורוחנית בהקשר לפסוק הקודם, שבו נשאל האם ישראל הוא עבד. גם אם ישראל נחשב לעבד, הרי שיש לו דין של עבד עברי ולא של עבד כנעני המופקר לפגיעות ללא פיצוי. יתרה מכך, הפסוק מתאר ענישה כפולה: פגיעה בגופו של העם, כפי שמודגש במילה עָלָיו, לצד אובדן רכוש והרס הארץ. ענישה כפולה זו נוגדת את הכלל ההלכתי לפיו אין אדם נענש בשני עונשים במקביל, כגון מלקות ותשלום ממון. התשובה לתמיהה זו היא שכשם שחטאם של ישראל בעזיבת ה' היה כה תמוה ובלתי נתפס, כך גם העונש שפקד אותם חרג מכל הכללים המוכרים והיה פלאי ותמוה באותה מידה [אדרת אליהו].