דמיינו לעצמכם מצב שבו אתם עומדים מול אריה חזק ששואג בקול גדול. זו בדיוק ההרגשה הקשה שהייתה לעם ישראל כשהאויבים שלהם הגיעו. הנביא קורא לאויבים האלה, שהיו המלכים והגיבורים של העמים האחרים, בשם כְפִרִים, שזה אומר אריות. האויבים האלה עָלָיו יִשְׁאֲגוּ וגם נָתְנוּ קוֹלָם - הם השמיעו קולות חזקים ומפחידים מאוד כדי להבהיל את עם ישראל.
כשהאויבים נכנסו לארץ, הם וַיָּשִׁיתוּ, כלומר שמו והפכו, את הארץ שלנו לְשַׁמָּה - למקום ריק ושומם לגמרי. הערים שהיו פעם מלאות בחיים נִצְּתוּ, כלומר נשרפו ונהרסו, ונשארו בלי אף אדם שגר בהן.
כשעם ישראל ראה את כל זה, הוא לא הבין. איך יכול להיות שקרה להם עונש כפול וכל כך קשה, שגם פגע בהם וגם הרס את הארץ שלהם לגמרי? הרי בדרך כלל, לפי חוקי התורה, לא נותנים לאדם שני עונשים ביחד. התשובה לכך היא שהעובדה שעם ישראל בחר לעזוב את ה׳ הייתה מעשה כל כך מוזר, פלאי ולא הגיוני, ולכן גם מה שקרה להם בסוף היה פלאי וחמור מחוץ לכל הכללים הרגילים.