תארו לעצמכם אבא שאוהב את הבן שלו יותר מכל דבר אחר בעולם. הוא דואג לו, שומר עליו ומוודא שהוא תמיד מוגן. האם אבא כזה יעזוב פתאום את הבן שלו וייתן לאנשים זרים להציק לו ולקחת לו את הדברים שלו? ברור שלא. דרך המחשבה הזו, הנביא ירמיהו פונה אל העם כדי לגרום להם להבין משהו חשוב מאוד על המצב שלהם.
הוא שואל אותם: הַעֶבֶד? האות ה' בתחילת המילה הופכת אותה לשאלה, כלומר, האם עם ישראל הוא עבד רגיל? או אולי הוא יְלִיד בַּיִת, שזה עבד שנולד וגדל בתוך הבית של האדון? הנביא מזכיר לעם שה׳ תמיד קרא להם בנים אהובים. אבא תמיד משגיח על הבן שלו מקרוב, בניגוד לאדון שלפעמים פחות אכפת לו מהעבד הפשוט שלו. אם אנחנו בנים אהובים של ה׳ ולא עבדים, שואל הנביא, מדוע העם הפך לָבַז? כלומר, איך הגענו למצב של ביזה, שבו אויבים באים, מנצחים ולוקחים את הרכוש שלנו?
באותו זמן, היו אנשים שחשבו שהצרות שלהם קרו סתם כך, בגלל חוסר מזל. אבל הנביא מוכיח להם שזה בכלל לא הגיוני. הרי ה׳ אוהב אותם ומשגיח עליהם כמו אבא, והוא לעולם לא היה משאיר אותם לחסדי המזל. לכן, המסקנה היא שהמצב הקשה לא קרה במקרה, אלא הוא מסר ברור ותוצאה ישירה לכך שהעם בחר להתרחק מה׳ ולעזוב את הדרך הטובה.