האומה נועדה להיות במעמד של בן אהוב ובן חורין שזוכה להשגחה פרטית מאת ה', ולא במעמד של הַעֶבֶד פשוט או יְלִיד בַּיִת, כלומר עבד שנולד לשפחה בבית האדון ומופקר ליד המקרה. לאור זאת עולה תמיהה נוקבת לגבי מצבם של יִשְׂרָאֵל: אם אכן מדובר באומה של בני חורין, מַדּוּעַ הָיָה לָבַז, כלומר מדוע ננטש העם לביזה, לשלל ולביזיון בידי האויבים כאילו היה רכושם. הפער העצום בין מעמדם הרם למצבם המושפל בא לשלול את טענת העם שצרותיהם הן תוצאה של חוסר מזל עיוור. המסקנה ההכרחית היא שהחורבן אינו מקרי, אלא עונש השגחי וישיר מאת ה' על כך שעזבו אותו.
ירמיהו, פרק ב׳, פסוק י״ד
הַעֶ֙בֶד֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אִם־יְלִ֥יד בַּ֖יִת ה֑וּא מַדּ֖וּעַ הָיָ֥ה לָבַֽז׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.