אבסורד העבודה הזרה נחשף במלואו כאשר בני אדם מייחסים את עצם בריאתם לעצמים דוממים, תוך נטישת בוראם האמיתי. עם זאת, צביעותם מגיעה לשיאה כאשר ברגעי משבר, אותם אנשים בדיוק דורשים ישועה מהאל שלו הפנו עורף.
הפסלים שאותם עובדים העם עשויים עץ ואבן [רד"ק, מצודת דוד]. הפנייה אל העץ במילה אָבִי ואל האבן במילה יְלִדְתָּנוּ (מילה הכתובה ביחיד אך נקראת ברבים [מנחת שי]) מבטאת יחס של אדון וגדול, ומשמעותה: אתה יצרת ובוראת אותנו [רד"ק, מצודת ציון]. הפרשנים מצביעים על חלוקה מגדרית בפנייה זו: העץ נתפס כאב זכר, והאבן כאם נקבה [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה, מלבי"ם]. חלוקה זו מסמלת גם את כוחות הטבע, כאשר העץ משול לשמש המשפיעה ומעניקה אור, והאבן משולה ללבנה המקבלת את אורה מן השמש [אהבת יהונתן].
תפיסתם האלילית של העם אינה רואה בפסלים רק אמצעי תיווך כדי להשיג שפע מאת ה', אלא הם מאמינים באמת ובתמים כי העץ והאבן הם כוחות עצמאיים שבראו את העולם, ולכן הם עובדים אותם כמטרה בפני עצמה [מלבי"ם, מצודת דוד].
ההתנתקות המוחלטת מה' מתוארת במילים כִּי־פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים. העֹרֶף הוא אחורי הפנים והצוואר [מצודת ציון], והפנייתו כלפי ה' מסמלת אטימות וחוסר עניין בקשר, בדומה לאדם המפנה את גבו לחברו ומסרב להקשיב לדבריו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לאדם שעומד בגבו אל המלך אך פניו וכוונתו עדיין מופנים אליו כדי לבקש בקשה דרך שר הצבא, העם הפנה את פניו לחלוטין אל האלילים, תוך כפירה גמורה בה' [מלבי"ם, רד"ק]. הניתוק מאת ה' נבע, בין היתר, ממשבר אמוני: העם לא הצליח להבין מדוע ישנם צדיקים שסובלים בעולם, ובתגובה לכך בחרו להאמין שהעולם מונהג על ידי מערכת הכוכבים ולא על ידי השגחה אלוהית [אהבת יהונתן].
אולם, תמונת המצב משתנה לחלוטין וּבְעֵת רָעָתָם. כאשר פורצת צרה והעם נוכח לדעת כי האלילים חסרי כוח ואינם יכולים להושיע, הם פונים מיד אל ה' וזועקים קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לגבי מהותה של קריאה זו, קיימת מחלוקת בין הפרשנים. יש הסבורים כי בשעת הדחק העם אכן מודה בטעותו, כופר באלילי השקר ומתחנן לרחמים מתוך הכרה אמיתית [רש"י]. לעומת זאת, גישה אחרת גורסת כי אין כאן חרטה כנה או כוונה לעזוב את העבודה הזרה ולשוב לה', אלא זוהי דרישה אנוכית לישועה ועזרה רגעית בלבד [מלבי"ם].