יצא לכם פעם לראות מישהו שמתעלם לגמרי מחבר שלו, אבל כשהוא נמצא בצרה וצריך עזרה הוא פתאום רץ אליו ומבקש טובה? זה בדיוק מה שקרה עם העם. במקום להאמין בה', הם התחילו לעבוד פסלים שעשויים מעץ ואבן. הם ממש האמינו שהפסלים האלה בראו את העולם ויש להם כוח משל עצמם. לעץ הם קראו אָבִי, כאילו הוא האבא שלהם, ולאבן הם אמרו יְלִדְתָּנוּ, שזה אומר "את ילדת אותנו" והתייחסו אליה כמו אל אימא. הם פשוט חשבו שהעץ והאבן יצרו אותם.
באותו זמן, הם התנתקו לגמרי מה'. המילים כִּי־פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים מתארות איך הם הפנו לה' את הגב. העֹרֶף הוא החלק האחורי של הצוואר, ותדמיינו אדם שמסובב את הגב לחבר שלו, לא מתעניין בו ומסרב להקשיב לו. ככה העם התנהג, מתוך כפירה וחוסר רצון להיות בקשר.
אבל אז המצב השתנה. וּבְעֵת רָעָתָם, כשפתאום הגיעה צרה גדולה, העם הבין שהפסלים חסרי כוח ולא באמת יכולים לעזור. מה הם עשו? הם מיד נזכרו בה' וצעקו אליו קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ, כלומר ביקשו שהוא יקום ויציל אותם. הם לא באמת התחרטו מכל הלב או התכוונו לעזוב את הפסלים לתמיד, אלא פשוט דרשו עזרה מהירה באותו רגע של פחד.