בשעת משבר וסכנה, במקום לערוך חשבון נפש, העם מפנה את תסכולו כלפי מעלה. הפסוק מציג את תגובתו של ה' לטענותיהם של ישראל על מצבם הקשה, וחושף את חוסר ההיגיון שבתלונתם.
המילה תָרִיבוּ מתפרשת על ידי הפרשנים במשמעות של תרעומת ותלונה. רוב הפרשנים מסבירים כי כאשר האויב מתקרב והרעה באה על ישראל, העם מתלונן ומטיח כלפי ה' האשמות: מדוע עזבת אותנו ביד אויבינו ואינך מושיע אותנו מן הרעה? [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה שונה מציגה את הריב כהתכחשות לאשמה, כאשר העם בא להתווכח עם ה' וטוען "לא חטאנו" [רש"י], או מנסה לערוך משפט ולהתדיין כנגד דברי ה' [רד"ק בשם התרגום].
על טענות אלו משיב להם ה': לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי. מה לכם להתרעם ולריב איתי על כך שאיני מציל אתכם, הרי אין בידיכם שום זכות שתעמוד לכם [מצודת דוד, אברבנאל]. הסיבה לכך היא שכֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי. המרידה בה' היא מוחלטת ומקיפה את כל העם, ללא יוצא מן הכלל. הפרשנים מדגישים כי המילה "כולכם" כוללת את הגדולים והקטנים כאחד [רד"ק], וכן את כל שכבות ההנהגה: המלכים, השרים, הכוהנים והנביאים [אברבנאל]. באופן נוקב, מוסבר כי פשע זה כולל בתוכו אפילו את הצדיקים שבעם, שכן כאשר נענשים הרשעים, הצדיקים הנמצאים בסביבתם לוקים יחד איתם, כשם שכרוב נפגע כאשר עוקרים את הקוץ הצומח לצידו [רש"י].