עם יהודה ניצב מול חוסר האונים של האלילים שבחר לעבוד. בעת צרה, מתגלה המבחן האמיתי של אלוהויות אלו, ומתחדד חוסר התוחלת שבהישענות על עצמים מעשה ידי אדם במקום לפנות אל ה'.
הנביא מציג בשם ה' קריאת תגר לעבר העם: וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ. היכן אותם אלילים עשויים עץ, אבן ומתכת שיצרתם במו ידיכם? [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מאחר שהעם הוא זה שעשה את האלילים, הרי שהם אמורים להיות מחויבים לגמול לעושיהם טובה, ולכן מוצג בפניהם המבחן: יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ. שינסו כעת לקום ולהושיע אתכם בזמן הכאב והצרה [מצודת דוד, מלבי"ם, צאינה וראינה]. ה' מבהיר לעם כי אין להם על מה להלין כלפיו; מכיוון שפשעו בו וסירבו להקשיב לדברי הנביאים, ה' אינו מחויב להושיעם, ועליהם לפנות אל האלילים שעליהם סמכו [מלבי"ם, צאינה וראינה].
אם ינסו אנשי יהודה להתכחש לעבודה הזרה, הנביא מעמיד אותם על חומרת המצב ומצביע על הכמות העצומה של האלילים [רד"ק]. המילים כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ מלמדות כי בכל עיר ועיר ביהודה היה אל אחר ופולחן שונה [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה]. העם לא הסתפק בסוג אחד של עבודה זרה, אלא אימץ אוסף מגוון של פולחנים מכל הארצות השכנות, כולל עשיית צורות של כוכבים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ריבוי זה של אלילים בכל מקום הופך אותם לזמינים וקרובים, כך שהעם אמור היה לקרוא להם בקלות לעזרה [מלבי"ם].
ריבוי האלילים משמש גם כהוכחה ניצחת לאפיסת כוחותיהם. אילו היו ישראל עובדים לאליל אחד בלבד, היו יכולים לתרץ את כישלונו בכך שדווקא לאליל הספציפי הזה אין כוח, אך לאליל אחר עשוי להיות כוח. אולם, מכיוון שעבדו לכל עבודה זרה אפשרית כמספר עריהם, והם רואים שאף לא אליל אחד מצליח לקום ולהושיע אותם, מוכח שלאיש מהם אין כל כוח הצלה [אהבת יהונתן].