הכחשת החטא חמורה לעיתים יותר מהחטא עצמו, והיא זו שמעוררת את מידת הדין. חומרת המשפט האלוהי המובא כאן אינה נובעת רק מעצם המעשים הרעים, אלא מההתנערות מאחריות והכחשתם.
העם, למרות שחטא בפרהסיה בעבודה זרה ובשפיכות דמים [רד"ק], חושב בלבו [רש"י] ומצהיר וַתֹּאמְרִי כִּי נִקֵּיתִי – כלומר, נפשי נקייה וזכה מעוון. מתוך תפיסה שגויה זו, הם טוענים אַךְ שָׁב אַפּוֹ מִמֶּנִּי, ומאמינים כי דברי הנביאים על כעסו של ה' אינם נכונים, ושהוא כבר אינו כועס עליהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בתגובה לכך מצהיר ה': הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ. משמעות המילה נִשְׁפָּט היא כניסה לעימות, ויכוח ודין משפטי [רש"י, מצודת ציון]. מבחינה דקדוקית, הפועל מופיע בבניין נפעל כדי להדגיש שה' בכבודו ובעצמו מופיע כבעל דין הניגש למשפט מול העם, והשימוש במילה אוֹתָךְ בא כאן במקום המילה המקובלת "אִתָּךְ" [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי כובד המשפט והעונש כאן מכוונים ישירות כלפי ההכחשה. כפירת העוון נחשבת לעוון כפול בפני עצמו [רד"ק], ולכן, מלבד העונש על החטאים המקוריים, ה' מביא עונש נוסף על עצם האמירה "לא חטאתי". עונש זה ישמש כוויכוח מעשי והוכחה ניצחת לכך שהם אכן פשעו, ויפריך לחלוטין את טענת החפות שלהם [מצודת דוד].