לאחר שהנביא הזכיר את חסד הנעורים ואהבת הכלולות של עם ישראל מתקופת המדבר, הוא עובר לשלב התוכחה. קריאתו של הנביא מופנית אל העם כולו, מתוך מטרה לעמת אותם עם עזיבתם את ה' ופנייתם לעבודה זרה ולמשענת זרה בעתות משבר [אברבנאל].
הדרישה לפתוח ולהאזין, שִׁמְעוּ דְבַר־ה', נושאת בחובה משמעות היסטורית עמוקה. בעת מתן תורה התחייבו ישראל בשתי אמירות: "נעשה" ו"נשמע", המדומות לשתי מרגליות יקרות שניתנו להם. לאחר שאיבדו את המרגלית של ה"עשייה" בחטא העגל, נותרה בידם רק ההבטחה "לשמוע". כעת, משהחלו להתרשל גם בשמירת מרגלית זו, קורא אליהם הנביא להאזין ולשמור לפחות על הדבר שנותר בידם [חומת אנך]. בנוסף, יש הרואים בקריאה לשמוע תיקון לחטאי העם שהובילו לחורבן; מכיוון שישראל חטאו בפגמי ראייה, שמיעה ודיבור, הנביא ממקד את תוכחתו בתיקון חוש השמיעה הפגום שלהם [אהבת יהונתן].
פנייתו הכפולה של הפסוק אל בֵּית יַעֲקֹב ואל וְכׇל־מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל זוכה למספר פירושים, המציגים חלוקות שונות בתוך העם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בחלוקה מעמדית: השם בֵּית יַעֲקֹב מכוון אל המון העם הפשוט, בעוד השם בֵּית יִשְׂרָאֵל מתייחס לאנשים הגדולים, המכובדים ואנשי השם [מלבי"ם].
מנגד, יש המפרשים את החלוקה על בסיס מגדרי, וטוענים כי הפנייה אל בֵּית יַעֲקֹב מכוונת במיוחד אל ציבור הנשים [אהבת יהונתן]. גישה שלישית מציעה חלוקה היסטורית ושבטית: בֵּית יַעֲקֹב מתייחס לשבט יהודה, שבחלקו עמד בית המקדש (אותו כינה יעקב אבינו בשם "בית"), ואילו וְכׇל־מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל מכוון אל עשרת השבטים. לפי פירוש זה, הנביא ירמיהו הצליח להשיב לארץ את בניהם של גולי עשרת השבטים, אך למרות חזרתם הם המשיכו במעשיהם הרעים יחד עם שבט יהודה, ועל כך באה תוכחתו הפומבית [אהבת יהונתן].