ירמיהו, פרק ב׳, פסוק ט״ו

ישראל נדמה לטרף המוקף במלכי האומות וגיבוריהם, אשר עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים ומאיימים עליו בקולותיהם. האויבים נָתְנוּ קוֹלָם, בין אם כהדגשה לשאגתם ובין אם כדי ללמד שאפילו צליל קל מצידם הספיק כדי לחולל הרס. בעקבות פלישתם הם וַיָּשִׁיתוּ, כלומר הפכו, את אַרְצוֹ לְשַׁמָּה וגרמו לשממה מוחלטת ביהודה ובממלכת אפרים. עקב כך עָרָיו נִצְּתּוּ מִבְּלִי יֹשֵׁב, כשהן נשרפות באש, נחרבות או מתכסות בעשבי פרא לאחר שנעזבו מתושביהן. עונש כפול ופלאי זה, שפגע גם בגוף העם וגם בארצו בניגוד לכללים המוכרים, הגיע כמידה כנגד מידה על חטאם הבלתי נתפס של ישראל בעזיבת ה'.