תארו לעצמכם שאתם מטיילים ביום חם ומרגישים צמא גדול, ולפתע מציעים לכם לבחור: לשתות ממעיין קריר ומרענן שופע מים, או להתאמץ ולשתות מכלי סדוק שכל המים נוזלים ממנו. מה הייתם בוחרים? הנביא ירמיהו פונה לעם ישראל ומסביר להם שהם עשו בחירה מוזרה ועצובה מאוד, והוא קורא לזה רעה כפולה. קודם כל, הם עזבו את ה', שמשול למושג מְקוֹר מַיִם חַיִּים. מעיין של מים חיים הוא מקום שבו המים נובעים מעצמם, לעולם לא פוסקים, ולא צריך להתאמץ כדי לקבל אותם. במקום להישאר עם השפע הטוב הזה, העם בחר לעזוב, וזו הרעה הראשונה.
אבל זה לא נגמר כאן. הרעה השנייה היא התחליף שהם בחרו. במקום המעיין, הם החליטו לַחְצֹב לעצמם בֹּארוֹת. המילה לחצוב מתארת עבודה קשה מאוד של שבירת סלעים ואבנים, בניגוד לחפירה קלה באדמה. ומה הם חצבו בעמל רב כל כך? בורות שאינם מייצרים מים בעצמם, אלא רק אוספים מי גשמים. הגרוע מכל הוא שאלו בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, כלומר בורות סדוקים ושבורים אֲשֶׁר לֹא־יָכִלוּ להחזיק ולהכיל בתוכם אפילו את מעט המים שאספו. המים פשוט מחלחלים דרך הסדקים החוצה, והבור נשאר לגמרי ריק.
הנביא בעצם שואל אותם: למה לכם לוותר על חיים של תורה ומצוות, שהם קרובים, נעימים ומלאי שפע, ולהשקיע כל כך הרבה כוח ומאמץ בעבודה זרה ובדברים שאין בהם שום תועלת ובסוף משאירים אתכם בידיים ריקות?