נסו לחשוב על רגע שבו מישהו שאוהב אתכם מנסה להזהיר אתכם מלעשות טעות גדולה, אבל אתם פשוט מסרבים להקשיב. כך בדיוק מרגיש הנביא. הוא פונה אל עם ישראל ומתחנן בפניהם לעצור את ההתנהגות הרעה שלהם לפני שיקרה להם אסון. הוא מבקש מהם מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וגם וּגְרוֹנֵךְ מִצִּמְאָה. הנביא בעצם מזהיר אותם לא לצאת למסעות ארוכים וקשים כדי לבקש עזרה מעמים אחרים. מסעות כאלה רק יהרסו את הנעליים שלהם, ישאירו אותם יחפים ויגרמו להם לצמא כבד. הנביא מסביר שאם הם פשוט יישארו בארץ ויבטחו בה', הם יקבלו את כל העזרה והישועה שהם צריכים.
אבל התגובה של העם עצובה ואטומה. הם עונים וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ. המילה הזו באה מהמילה ייאוש. העם בעצם מצהיר שהוא התייאש לגמרי מדברי הנביאים, ואין לו שום כוונה לשנות את הדרך שלו או לחזור לעבוד את ה'. הם ממשיכים ואומרים ל֕וֹא כִּֽי־אָהַ֥בְתִּי זָרִ֖ים וְאַחֲרֵיהֶ֥ם אֵלֵֽךְ. אותם זָרִים הם האלילים של העמים האחרים. בני ישראל כל כך אוהבים את האלילים, עד שהם מוכנים אפילו לסבול, להיות יחפים וצמאים, רק כדי להמשיך ללכת אחריהם. הדבר העצוב באמת הוא שאותם אלילים נקראים זרים, כי כשהעם יגיע לצרה ויצטרך עזרה, האלילים פשוט יתנהגו אליהם כמו אנשים זרים ולא יושיעו אותם.