ראיתם פעם חיה שרצה כל כך מהר בטבע שפשוט בלתי אפשרי לתפוס אותה? ירמיהו הנביא משווה את עם ישראל לחיה כזו בדיוק. הוא קורא לה פֶּרֶה, שזה בעצם חמור בר פראי. החיה הזו היא לִמֻּד מִדְבָּר, כלומר היא רגילה לחיות חופשייה לגמרי במרחבים, ואי אפשר לאלף אותה או ללמד אותה להתנהג אחרת.
כשהחיה הזו רוצה משהו, היא רצה מהר כל כך עד שבְּאַוַּת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ, מרוב חשק היא פותחת את הפה ושואבת אוויר תוך כדי ריצה. הנביא מסביר שככה התנהגו בני ישראל. הם רצו מהר אחרי דברים לא טובים, כמו לעבוד פסלים, למרות שהדברים האלה ריקים וחסרי משמעות ממש כמו רוח. הדחף שלהם לעשות את הדברים האלה היה כל כך חזק, עד שתַּאֲנָתָהּ מִ֣י יְשִׁיבֶנָּה, אי אפשר היה לעצור אותם. לכן, כׇּל־מְבַקְשֶׁיהָ לֹ֣א יִיעָפוּ, מי שמנסה לרדוף אחריהם לא צריך להתעייף סתם, כי כרגע אין שום סיכוי להצליח.
אז מתי כן אפשר לעצור את החיה הזו? בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ. בטבע, מגיע חודש שבו החיה הזו נמצאת בהיריון, היא נהיית כבדה ואיטית, ואז קל לתפוס אותה. הנביא רומז כאן לחודש מאוד מסוים עבור עם ישראל, חודש אב. זהו חודש שבו קרו לעם ישראל דברים עצובים לאורך ההיסטוריה, כמו חורבן בית המקדש, וזה הזמן שבו הם מקבלים עונש מאת ה' על המעשים הלא טובים שהם התעקשו לעשות.