ירמיהו, פרק ב׳, פסוק כ״ד

עם ישראל נמשל לפֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר, חמור בר המורגל לחיי הפקר ואינו ניתן לאילוף, כדי לתאר את דחפיו הבלתי נשלטים. מתוך תשוקה עזה לחטא הוא דוהר כשבְּאַוַּת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ, שואב אוויר ומרחרח במרוצתו אחר תאוות ועבודה זרה שהן הבל ורוח. בשל דחף פנימי עז זה, תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה, כלומר אין איש שיכול להשיבה למוטב, ומשום כך כׇּל־מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ, שכן אין טעם שרודפיה יתעייפו בריצת חינם חסרת סיכוי. אף על פי כן, לבסוף בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ, כפי שחיה נתפסת בקלות בחודש היריונה כשהיא כבדה ואיטית. במישור הלאומי, חודש זה רומז לזמן המיועד לפורענות של העם, ובפרט לחודש אב שבו אירעו חורבנות ואסונות רבים.