תארו לעצמכם שחבר טוב, שעזר לכם המון ותמיד שמר עליכם, פתאום מפנה לכם עורף והולך בלי שום סיבה הגיונית. ה' מרגיש כאב דומה ופונה אל עם ישראל. הוא מזכיר להם את הדורות הראשונים שנכנסו לארץ ישראל. ה' עשה איתם חסד עצום, הוציא אותם ממצרים, שמר עליהם במדבר השומם והמסוכן, והביא אותם לארץ טובה. למרות כל הטוב הזה, הם עזבו אותו.
בדרך כלל, עוזבים משהו רק אם מוצאים בו חיסרון או בעיה. לכן ה' שואל בכאב מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל, כלומר איזה פגם או חוסר צדק הם מצאו בי שבגללו הם התרחקו? לעזוב ככה את ה' זה פוגע מאוד, ממש כמו שאדם יפנה את הגב וייצא מבית הכנסת בדיוק כשהתורה פתוחה וקוראים בה מול כולם.
במקום להישאר קרובים לה', העם בחר ללכת אחרי הַהֶבֶל. הכוונה היא לפסלים ולאלילים של הגויים, שהם דברים ריקים לגמרי שאין בהם שום כוח או יתרון. העם בחר להאמין בדברים שהוא בעצמו ידע שאין בהם שום חשיבות.
בגלל הבחירה הזו קרה משהו עצוב מאוד. המילה וַיֶּהְבָּלוּ מסבירה שהאנשים עצמם הפכו להיות ריקים. יש כאן חוק רוחני: מי שבוחר להיות קרוב לה' שהוא נצחי, מקבל כוח וקיום לנצח. אבל מי שבוחר ללכת אחרי דברים ריקים, מאבד את הכוח שלו ובעצמו הופך לריק. כך קרה שעם ישראל איבד את החוזק שלו והפך לחלש.