תארו לעצמכם שמישהו עזר לכם והציל אתכם מסכנה גדולה, אבל במקום להגיד לו תודה, פשוט הסתובבתם והלכתם. איך זה היה מרגיש? הנביא פונה לעם ישראל ומזכיר להם שהם התנהגו בצורה דומה. הם עזבו את ה' ושכחו את כל הדברים העצומים שהוא עשה למענם. בני ישראל וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה', כלומר, הם אפילו לא עצרו לחשוב איך ייתכן שהם עוזבים את ה' שהגן עליהם כל כך, ולא הבינו כמה הם זקוקים לו וכמה רע יהיה להם בלעדיו.
הנביא מזכיר להם את החסדים הגדולים. ה' הוא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הוא לא רק שחרר אותנו מעבדות קשה, אלא עשה עבורנו ניסים שהם מעל לחוקי הטבע. לאחר מכן, הוא הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, הוא כיוון אותנו במדויק בעזרת עמוד הענן כדי שלא נלך לאיבוד, ודאג לנו ללחם ולמים בדרך נס כך שלא חסר לנו דבר.
ההליכה הזו לא הייתה טיול פשוט ונעים. המדבר היה מקום שאי אפשר לשרוד בו בדרך טבעית. הנביא מתאר אותו במילים מיוחדות כדי שנבין כמה המקום היה מסוכן. זו הייתה אֶרֶץ עֲרָבָה, מישור מדברי שמלא בקוצים דוקרים, וְשׁוּחָה, מקום מלא בבורות עמוקים. זו הייתה אֶרֶץ צִיָּה, מקום יבש לחלוטין עם שמש בוערת וחמה, וְצַלְמָוֶת, מקום של חושך עמוק וסכנה. השממה הייתה כל כך גדולה עד שזו ארץ שלֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ, מקום שאנשים לא יכלו אפילו לעבור דרכו בדרך למקום אחר, וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם, וברור שאף אחד לא יכול היה לבנות שם בית ולגור שם באופן קבוע. למרות כל הסכנות והתנאים הקשים האלה, ה' שמר על עם ישראל מכל משמר, והנביא מבקש מהם לזכור את האהבה וההגנה הזו ולא לעזוב אותו.