ירמיהו, פרק ב׳, פסוק ל״ד

תארו לעצמכם מצב שבו מישהו עושה מעשה רע, ובמקום להתבייש ולהסתיר אותו, הוא דווקא מתגאה בו מול כולם. הנביא מתאר לעם מצב עצוב מאוד שקרה באותה תקופה. אנשים פגעו באחרים והתנהגו בצורה לא מוסרית, והם עשו זאת בגלוי וללא טיפת בושה. הנביא אומר להם שגַּם בִּכְנָפַיִךְ, כלומר על קצוות הבגדים שלהם, אפשר לראות בבירור את הסימנים למעשים הרעים שעשו, כאילו הם מציגים אותם לראווה. הקורבנות שנפגעו מתוארים בתור דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים, כלומר אנשים עניים וחפים מפשע שלא עשו שום דבר רע. הנביא אומר לעם מְצָאתִים, שפירושו הפשוט הוא מצאת אותם, ומסביר שהם נפגעו לֹא־בַמַּחְתֶּרֶת. המשמעות היא שהעניים האלה לא היו גנבים שנתפסו פורצים לבתים, ולכן לא הייתה שום סיבה בעולם לפגוע בהם. אז למה בכל זאת עשו להם רע? המילים כִּי עַל־כָּל־אֵלֶּה מסבירות את הסיבה: אותם אנשים עניים ניסו להעיר לעם ולבקש מהם להפסיק עם כל החטאים והמעשים הרעים, ורק בגלל שניסו לתקן את המצב ולהחזיר אותם לדרך טובה, בחרו לפגוע בהם.