תארו לעצמכם שחבר טוב מבקש מכם ללכת אחריו למקום רחוק ולא מוכר, בלי לקחת אוכל או ציוד, רק כי הוא מבטיח שיהיה בסדר. הייתם מסכימים? ה' מבקש מהנביא ירמיהו משימה חשובה: הָלֹךְ וְקָרָאתָ. כלומר, ללכת ולא לוותר, להמשיך להשמיע את דברי ה' שוב ושוב, גם אם קשה לאנשים להקשיב. הנביא פונה בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם, שזהו סמל, אך הכוונה היא לכל עם ישראל.
ה' אומר לעם: זָכַרְתִּי לָךְ. אני זוכר לכם את הדברים הטובים שעשיתם בעבר, והזיכרון הזה שומר ומגן עליכם ותמיד נותן לכם פתח לחזור בתשובה. ה' מזכיר את חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, שזהו החסד והמעשים הטובים של האבות שלנו, אברהם יצחק ויעקב, שהפיצו את האמונה בעולם כשהיו ממש הראשונים לעשות זאת. לאחר מכן, ה' מזכיר את אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ. המילה הזו מזכירה לנו כלה ביום החתונה שלה, כשהיא מקושטת ויפה. התיאור הזה מזכיר את הרגע המיוחד שבו קיבלנו את התורה בהר סיני, כאילו עם ישראל נכנס לחופה עם ה'.
אבל ההוכחה הכי גדולה לאהבה ולאמון של עם ישראל מופיעה במילים לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. בני ישראל יצאו ממצרים והלכו אחרי שליחי ה', משה ואהרון, אל תוך מדבר שומם. זו הייתה אֶרֶץ לֹא זְרוּעָה, כלומר מקום שאין בו תנאים לגדל אוכל או לחיות בו באופן טבעי. הם הלכו לשם מרצונם החופשי, בלי להכין צידה לדרך, רק מתוך אמונה שלמה שה' ידאג להם. בזכות האמונה העצומה הזו, ה' עשה להם נס והוריד להם אוכל מיוחד מהשמיים, את המן. ה' קורא להסכמה הזו חסד, והוא מעריך כל כך את האומץ של עם ישראל, שהוא לעולם לא שוכח איך העם סמך עליו בעיניים עצומות.