תארו לעצמכם שהייתם עובדים קשה מאוד עבור מישהו שהכריח אתכם לעשות דברים בניגוד לרצונכם, ופתאום היה מגיע אדם טוב וחזק ומשחרר אתכם. בטח הייתם מבטיחים לו מכל הלב שתמיד תישארו נאמנים לו, נכון? הנביא מתאר מצב דומה וכואב בין ה' לעם ישראל. ה' מזכיר לעם איך הוא הציל אותם, ובמיוחד כשהיו עבדים במצרים. כדי להסביר עד כמה השעבוד היה קשה, הנביא משתמש במילה עֻלֵּךְ, שזהו מוט עץ כבד שמניחים על צוואר של בהמת עבודה, ובמילה מוֹסְרוֹתַיִךְ, שהן רצועות העור שקושרות את מוט העץ. ה' מסביר לעם שהוא שבר וניתק את החבלים האלה כדי להעניק להם חופש.
כשבני ישראל השתחררו, הם הבטיחו לה' לֹא אֶעֱבוֹר, כלומר, הם הצהירו שלא יעברו על המצוות ולא יעבדו אלילים. אבל מהר מאוד הם הפרו את ההבטחה. המילה כִּי מופיעה כאן במשמעות של "אלא". במקום לשמור אמונים, העם בחר לעשות בדיוק את ההפך והלך להשתחוות לפסלים עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן, שהוא עץ טרי, ירוק ומלא בלחות.
הנביא קורא להתנהגות הזו אַתְּ צֹעָה זֹנָה. המילה צֹעָה מתארת נדידה, חוסר מנוחה ותנועה מהירה. הנביא בעצם אומר לעם ישראל: במקום להישאר נאמנים לה' ולשבת בשלווה, אתם מתנהגים כמו אדם שבוגד באנשים שהכי אוהבים אותו, עוזב את הבית וכל הזמן מתרוצץ ונודד ממקום למקום ומאליל לאליל.