קריאה אלוהית של תקווה ופיוס מופנית אל עשרת השבטים הגולים, תוך הבטחה למחילה למרות חטאיהם.
הציווי הפותח הָלֹךְ מעורר מחלוקת באשר לאופיו. יש המפרשים זאת כציווי מעשי לנביא ללכת בפועל ולהחזיר את עשרת השבטים בימי המלך יאשיהו [רש"י]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה במילה זו לשון זירוז ועידוד בלבד, לפיה הנביא אינו נדרש לנסוע, אלא לעמוד בירושלים ולקרוא את נבואתו כשהוא פונה לכיוון צפון, כאילו הוא מדבר עם הגולים פנים אל פנים [רד"ק ומצודת ציון]. הפנייה צָפוֹנָה מכוונת לאשור, האזור שאליו הוגלתה ממלכת ישראל [רוב הפרשנים].
בהמשך מבטיח ה' לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם. הפרשנים מסכימים כי המילה פָּנַי מבטאת זעם וכעס, שכן הרוגז ניכר בפניו של האדם [מצודת ציון]. משמעות ההבטחה היא שה' לא ישכין את חמתו על העם [מצודת דוד, שטיינזלץ]. ביאור מעמיק יותר מציע כי המושג "פנים" מסמל השגחה, היכולה להיות לטובה או לרעה, וכאן ה' מבטיח שלא יפנה את השגחתו כדי להענישם [מלבי"ם].
הסיבה לסליחה טמונה בהכרזה כִּי חָסִיד אֲנִי. בניגוד לבשר ודם שמתקשה לסלוח לשונאו גם אם זה שב בתשובה [מצודת דוד], ה' מרבה בחסד, מעניק טובה מעבר לראוי, ומוחל גם למי שחטא, התחייב כליה ואין בידו זכות [רד"ק, שטיינזלץ].
הפסוק נחתם בהבטחה לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם, כלומר ה' לא ישמור את האיבה והכעס [מצודת ציון]. המילה "לעולם" מתייחסת לשתי ההבטחות גם יחד: ה' לא יכעס לנצח ולא ישמור טינה לנצח, שכן מיד כשישובו בתשובה תחלוף האיבה [מצודת דוד]. הבטחה זו רומזת לאחרית הימים, אז ישיב ה' אליו את הגולים לאחר זמן ארוך ויקבץ אותם יחד עם גלות יהודה [רד"ק].