קרה לכם פעם שמישהו עשה משהו לא בסדר בכוונה, רק בגלל שהוא סמך על כך שאם הוא יבקש סליחה, מיד יוותרו לו? זה בדיוק מה שהעם עשה. הם היו כל כך בטוחים ברחמים של ה׳, שהם אמרו לעצמם: הֲיִנְטֹר? כלומר, האם ה׳ ישמור את הכעס שלו עלינו לָנֶצַח? הם ידעו שה׳ רחמן וסולח, ולכן הם ניצלו את זה כדי להמשיך להתנהג לא יפה מתוך מחשבה שתמיד יוכלו לבקש סליחה אחר כך.
כאן בדיוק מתגלה ההבדל הגדול בין מה שהם אומרים לבין מה שהם עושים. נאמר להם הִנֵּה דִבַּרְתְּ וַתַּעֲשִׂי הָרָעוֹת. מצד אחד, הם מדברים מילים יפות בתפילה, אבל מצד שני, בפועל הם ממשיכים לעשות דברים רעים ולא באמת מתכוונים לתקן את ההתנהגות שלהם. בסוף מתוארת ההתנהגות שלהם במילה וַתּוּכָל, מילה שמגיעה מהשורש יכולת. הכוונה היא שהם לא סתם חטאו, אלא עשו את כל המעשים הרעים שהיו ביכולתם לעשות, מבלי לעצור את עצמם.