ירמיהו, פרק ל׳, פסוק י״ד

קרה לכם פעם שהייתם צריכים עזרה דחופה, אבל דווקא החברים שסמכתם עליהם פתאום נעלמו? זה בדיוק מה שהרגיש עם ישראל בשעת צרה. הנביא אומר להם כׇּל־מְאַהֲבַיִךְ שְׁכֵחוּךְ אוֹתָךְ לֹא יִדְרֹשׁוּ. העמים האחרים, שהיו פעם כמו חברים של עם ישראל והבטיחו לעזור, פשוט נטשו אותם כשהיה קשה ואפילו לא שאלו לשלומם. הסיבה שאותם חברים ברחו היא בגלל כִּי מַכַּת אוֹיֵב הִכִּיתִיךְ מוּסַר אַכְזָרִי. ה׳ הביא על עם ישראל עונש כבד מאוד דרך אויבים קשים. המילה מוּסַר מתארת כאן עונש וייסורים. העונש הזה היה כל כך חזק, עד שהעמים האחרים חשבו שה׳ עזב את ישראל לגמרי. אבל למה שה׳ ייתן עונש כזה? התשובה היא עַל רֹב עֲוֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתָיִךְ. המילה עָצְמוּ אומרת שהחטאים נהיו עצומים ורבים. המכה הגיעה בגלל שהעם עשה המון מעשים רעים. מתוך המצב הקשה הזה, הנביא מנסה לעורר את העם להבין משהו חשוב: במקום לצעוק ולבכות רק על העונש והכאב, כדאי לחשוב על המעשים הלא טובים שגרמו לזה. יש בזה גם המון תקווה, כי ברגע שהעם יתקן את המעשים שלו וישוב בתשובה, גם העונש יפסק מיד.