קרה לכם פעם שהייתם בטוחים שסכנה גדולה סוף סוף חלפה, ואז גיליתם שהיא רק יצאה להפסקה קצרה ותיכף תחזור? זה בדיוק מה שהרגישו תושבי ירושלים. צבא בבל החזק, שצר על העיר, פתאום עזב והתרחק. המילה הָעֹלִים מתארת את הצבא שהסתלק ונסוג זמנית, כי הבבלים שמעו שצבא מצרים מגיע לעזור ליהודה. התושבים בטח נשמו לרווחה, אבל הנביא מזהיר אותם שהבבלים עוד יחזרו. כדי להדגיש שמדובר באותה סכנה ממש, הנביא קורא לצבא בבל בכמה שמות שונים, כמו אֹיְבֵיהֶם, מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וגם חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל. כולם מתארים בדיוק את אותו אויב.
למה בעצם העם והמנהיגים מקבלים עונש כזה שבו הם יאבדו את העיר שלהם ויצאו לגלות? הסיבה היא שהם סירבו לשחרר לחופשי את העבדים שלהם. זה לא רק מעשה לא חברי, אלא פגיעה בשני דברים מאוד חשובים באמונה. קודם כל, כמו שה' שבת ביום השביעי של בריאת העולם, כך צריך לשחרר את העבד בשנה השביעית. שנית, ה' הוציא אותנו ממצרים כדי שנהיה עבדים רק לו, ולא אחד של השני. מי שלא משחרר את העבד שלו, כאילו שוכח את הניסים של יציאת מצרים ואת בריאת העולם.
ומה לגבי המלך? כשהנביא אומר וְאֶת צִדְקִיָּהוּ, עולה שאלה מעניינת. הרי המלך צדקיהו בכלל לא השתתף בהחלטה של העם לא לשחרר את העבדים, אז למה גם הוא אשם? התשובה היא שלמלך היה מספיק כוח לעצור את המעשה הזה. ברגע שהוא בחר לשתוק ולא למחות, הוא נושא באחריות על מה שהעם שלו עשה.