איוב, פרק כ״א, פסוק ד׳

איוב מבהיר כי טענתו, שִׂיחִ֑י, אינה מופנית לְאָדָ֣ם בשר ודם אלא ישירות אל ה'. מכיוון שהוא סובל על לא עוול בכפו בעוד ה' שותק, הוא אינו יכול עוד להתאפק, ושואל מדוע לֹֽא־תִקְצַ֥ר רוּחִֽי מרוב צער וחוסר סבלנות. טענה זו אינה מצטמצמת רק לכאבו של אדם יחיד, אלא מציפה שאלה רחבה יותר על עיוות הדין בעולם. כמו כן, איוב דוחה את הניסיון להשוות את ייסוריו לאלו של אדם הראשון, ומדגיש כי בניגוד אליו, מצבו קשה מכדי שיקבל את הדין בשתיקה.